מרווח הימים הקצרצר שבין יום השואה ליום העצמאות מספק לנו השנה תוספת השראה להשוואה היסטורית: במלחמת העולם השנייה הייתה קואליציה בינלאומית שנאבקה בהיטלר. היא כללה את ארצות הברית, ברית המועצות ובריטניה – כוח צבאי עצום שהתארגן בהדרגה והכניע את הגרמנים. הפעם, אין שום קואליציה. ישראל מתייצבת בגפה מול ההיטלרים החדשים, איראן ושות', האיום המרכזי על שלום העולם. אף לא חייל זר אחד נלחם לצידנו עם המגפיים על הקרקע מול פני הרוע. צה"ל נלחם לבד.
נכון, אמריקה שלחה לנו הרבה נשק מאז אוקטובר. מנהיגי צרפת, בריטניה וגרמניה ערכו פה בתחילת המלחמה ביקורי תנחומים והזדהות. הם הביעו תמיכה בתוכנית הישראלית למיגור חמאס. ביידן דיבר על כך במפורש, ואף שיגר את נושאת המטוסים פורד אל קרבת לבנון. אבל פורד עזבה מזמן, וה־Don't המפורסם מכוון עכשיו נגדנו בלבד.
וושינגטון, לונדון וצרפת הן היום המכשול העיקרי בדרכו של צה"ל למיגור חמאס. אמברגו נשק מוטל על ישראל, לא על סינוואר. משאיות האספקה זורמות אליו, לא אלינו. דוברי הבית הלבן לא אומרים מילה רעה אחת על כתישת יישובי הגליל בידי חיזבאללה. הם עסוקים בפטפוטי עסקת חטופים מוטרפת, עסקת כניעה וסחיטה, שאם תצא חלילה לפועל תגדיל לממדים אינפלציוניים את התיאבון של ציר הרשע העולמי שבין מזרח אסיה למזרח התיכון: טהרן, מוסקבה, בייג'ינג, פיונגיאנג, קטאר, ביירות, רפיח, ג'נין.
אז מה עושים? ממשיכים להילחם. ישראל לא יכולה להרשות כעת לעצמה להתמסר לפיתויי הפסקות אש, מפני שאחרי אוקטובר כבר די ברור איזה גורל צופנת לה ברירת המחדל. נגזר עליה להיות כאן ראש החץ של העולם החופשי במערכה נגד כוחות השחור, למרות צביעותו ובוגדנותו. רק כך היא תוכל להבטיח את שרידותה עד לימים הרחוקים, ימי הניצחון, שבהם הוא אולי יאזור אומץ להתנצל.
