רוברט קנדי ג'וניור, המתמודד השלישי – העצמאי – לנשיאות ארצות הברית, הודיע בימים האחרונים ש"תולעת מתה לי בתוך המוח לאחר שאכלה חלק ממנו". משפט מדהים בפני עצמו.
קנדי סיפר שהוא התמודד במהלך השנים האחרונות עם פגיעה בזיכרון לטווח קצר ולטווח ארוך, ואמנם ציין כי הוא החלים, אבל העיסוק בטפיל הזה העלה כמה סיפורים על בעיות בריאותיות אחרות שיש לאיש, ובכלל, לא בטוח שהיינו רוצים כנשיא ארצות הברית – או ראש הממשלה – מישהו שאפשר להטיל ספק בשיקול דעתו.
מה שכן, הוא הכפיל את כוחו בסקרים.
זה קטע מדהים. כלומר לא זה שהוא הכפיל את כוחו, כי זה קצת מובן. הוא לא היה בתודעה, ואז חשף את עצמו כאדם אנושי וקיבל תשומת לב לדרמה, יותר אנשים יודעים ומכירים אותו אז יותר אנשים יכולים להצביע לו. זה קטע מדהים כי הוא ממחיש ששאלת ה"האם הוא יהיה נשיא טוב" היא שאלה פחות טובה מהשאלה "האם הוא גיבור של סיפור טוב", ובמידה רבה מצביע על זה שאנחנו כבר לא מצפים מהפוליטיקאים שלנו שיהיו פוליטיקאים טובים, ומצפים מהם להיות גיבורים של סיפורים טובים.
לא כל הפוליטיקאים כמובן, אולי חשוב לומר. הטור הזה עוסק באנשים ספציפיים שחולקים מקצוע עם אנשים אחרים, שלא עליהם אני מדבר.
למרבה הצער, זה כמעט סותר. פוליטיקאי טוב יכול להיות משעמם להחריד, אבל לעשות עבודה פרלמנטרית חשובה ואיכותית. לחלופין, פוליטיקאי גרוע יכול להיות גיבור של סיפור טוב, או לפחות גיבור של תכנית ריאליטי. כך או כך אנחנו נצרוך אותו – את המידע עליו, את הדברים שהוא אומר, את הסיפור שלו – כמו שאנחנו צורכים סדרות. כלומר במעין ריחוק שכזה, שנוצר מהעובדה שאנחנו צופים בסדרה ולא מצפים מהסדרה להיות משהו בעלת משמעות על חיינו.
זה לא אומר שאנחנו לא מתוסכלים כשהפוליטיקאים שלנו מבזבזים את זמנם בציוצים בטוויטר, וזה לא אומר שכל ציוץ בטוויטר משמעותו ריקה – יש גם חשיבות בתקשורת ישירה מול הבוחר. זה רק אומר שאפשר לשרטט איזה ציר שבו הפוליטיקאים שלנו הולכים ונהיים דומים לגיבורי טלוויזיה. שבו ה"נבחרת" של הפוליטיקאים הולכת ונהיית דומה לליהוק של ריאליטי.
למשל, ישבתי לפני כחודשיים-שלושה יחד עם חבר שהוא קצת מוכר, והוא דיבר על תנועות שקמו אחרי 7 באוקטובר ועל אנשים שונים שמנסים לגייס אותו לפוליטיקה. אפשר היה ממש לראות איך הוא בעצם "מלוהק" להיות חלק מצוות שמכיל כמות מסוימת של סלבס ממגזרים שונים או דמויות שונות ("שקט", "מקצוען", "יודע להתווכח"), שבסוף הופך להיות מפלגה, והמפלגה הזו עומדת בריאליטי מול מפלגות אחרות – אחרת לא יבחרו בהם בכלל.
אני חושב שאפשר ללכת צעד אחד הלאה – לא רק הצריכה שלנו את הפוליטיקאים כגיבורי ריאליטי אלא גם הפוליטיקאים שמסתכלים על עצמם כגיבורי ריאליטי. במקום לעשות את הדבר החשוב שצריך לעשות, כלומר לנהל את המדינה ולהוביל אותה למקום טוב יותר, הם נמדדים ומודדים את עצמם במדדים אחרים – כמה שמעו עליהם, כמה הם יודעים "להכניס" לצד השני וכן על זו הדרך. במובן הזה, מי שגורף את המיליון הוא בהכרח מי שלא יחלוק את המיליון עם שותפים לדרך. בשביל לנצח צריך ללכת נגד האחרים.
דיוויד פוסטר וואלס תיאר פעם אנשים בטלוויזיה – כלומר שחקנים או מגישים (לפני עידן הרשתות החברתיות) – כאנשים שמכילים את הפרדוקס של להיות תחת מצלמה מבלי להיראות כאילו הם תחת מצלמה. אנשים נורמליים, הוא אומר, לא מתפקדים נורמלי כשהם עומדים מול מצלמה. מי שמתפקד נורמלי מולה הוא דווקא זה שאינו נורמלי. על זו הדרך אפשר לומר שיש משהו בפוליטיקאים שהם לא "אנושיים" במובן בו רגשות אנושיים (כמו צער, חרטה, חמלה) מובילים אותם, אלא להפך – הרגשות הם הכלי שבאמצעותו הם מקדמים את עצמם בסדרה שבה הם חיים.
אפשר ללכת גם עוד צעד קדימה. לא רק פוליטיקה כריאליטי אלא ממש פוליטיקה כסדרה, במובן בו אנחנו נמצאים בעידן שבו כל סדרה הופכת להיות "צפיית חובה" ו"הסדרה הכי טובה שתראו", כשבפועל רובן, איך לומר, סבירות. לא משנות חיים בשום צורה. לא יצירות מופת. פשוט סדרות שעברו איזה אבדן פרופורציות. גם סף הציפיות שלנו השתנה. הדרמטיזציה של המציאות, שבה סדרה לא יכולה להיות "סתם". היא או מושלמת או קטסטרופה.
במידה מסוימת, פוליטיקאים נמצאים בעמדה הזו, בה אנחנו מצפים מהם להיות גיבורים דרמטיים – או נבלים, או גואלים. בשום שלב הם לא יכולים להיות פשוט אנשים שרוצים בטובת הציבור.
