ימי הולדת משמשים לעיתים גם כימי חשבון נפש. חתן השמחה בוחן את הישגיו והחמצותיו, ואולי גם משווה אותם לתוכניות ארוכות הטווח שייעד לעצמו בחייו. מה שנכון ליחיד נכון גם בימי ההולדת של מדינות, ובוודאי בישראל בשנתה ה־76.
כמו אצל היחיד, גם בחינת ההישגים והכישלונות הלאומיים צריכה להיעשות מול היעדים ארוכי הטווח. לכן יש חשיבות עליונה להגדרה נכונה של היעדים. אירועי החודשים האחרונים חידדו את מהותו של האתגר הקיומי שחיוני לעתידה של ישראל, ולמעשה לעצם קיומה: יכולת ההשתלבות במזרח התיכון.
בעולם צף בחודשים האחרונים גל חדש ומסוכן של שנאת ישראל בשני מובניה: שנאת עם ישראל ושנאת מדינת ישראל. יש קשר עמוק בינו ובין שנאת ישראל ההיסטורית. הסופר א"ב יהושע כתב לפני שנים מסה מפורסמת שטענה ששורש האנטישמיות נעוץ בדברים שאומר המן לאחשוורוש במגילת אסתר: "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין כל העמים, ודתיהם שונות מכל עם". זהו הצירוף שיוצר את האנטישמיות: העם מבקש לחיות כמיעוט בקרב עמים אחרים, אך גם מסרב בתוקף לאמץ את דתם, זהותם ותרבותם. כך הוא משדר התנשאות, כאילו העמים שהוא מבקש את חסותם אינם טובים וראויים בעיניו.
אין בדברים האלה משום הצדקת האנטישמיות. הבדלנות היהודית לא בהכרח טענה שהיא טובה מהעמים שהיהודים חיו בתוכם – אם כי, כדי לחזק את הבדלנות, אכן נאמרו לא פעם אמירות גזעניות מיותרות ומסוכנות ביחס למי שאינם יהודים. אבל גם אם הייתה אומרת זאת, התגובה האנושית הסבירה לא אמורה להיות מעשי רצח והתעללות.
הציונות ביקשה להיפטר מ"צרת היהודים", אבל בפועל העתיקה אותה מהרמה הדתית לרמה הלאומית־מדינית. כשם שהיהודים בגולה חיו בקהילות של מיעוט בדלני, כך מדינת היהודים חיה במזרח התיכון כמיעוט בדלני, אי יהודי ומערבי בלב אוקיינוס ערבי־מוסלמי. רוב אבות הציונות לא הבינו את הבעיה. הם חשבו בתמימותם שהביאו עם ללא ארץ לארץ ללא עם. במקרה הטוב, כשהכירו בכך שיש כאן עם אחר, הניחו שהקִדמה שיביאו היהודים תשמח את המוני הערבים־מוסלמים עד שישושו לאמץ את היהודים אל חיקם.
דווקא מנהיג הימין זאב ז'בוטינסקי הבין ראשון את עומק הבעיה. בהיותו חדור רגש לאומי קנאי, הבין את עוצמת הרגש הלאומי גם אצל אחרים. כפתרון הציע לתנועה הציונית את "קיר הברזל" – מדיניות של נחישות ביטחונית, עד שעמי האזור יכירו בכך שאין בכוחם לחסל את "השתל" שנטמן בקרבם, וייאלצו להשלים איתו. אבל קיר הברזל הוא רק מחצית מהתמודדות הרצויה: כדי ששתל יהודי־מערבי ייקלט במזרח תיכון ערבי־מוסלמי, הוא לא יכול להסתפק רק בהתבצרות ביטחונית – הרי פירוש הדבר הוא חיים במצודה צלבנית, זרה לאזור, שלא תחזיק מעמד.
חיים גורי נהג לחזור על הכשל הישראלי המובנה במשפט ששמע מפי זקן ערבי מהגליל: "מג'נונים אתם, היהודים, מתחנפים אל מי שרע לכם, ופוגעים ברוצים בקרבתכם". הסיבה לכך היא שהחשיבה המערבית מתייחסת לקשרים בין בני אדם על בסיס תועלתני – "מה התועלת שלי מזה?". מונח המפתח הוא כוח: חולשה ופחד כלפי החזק, ובוז כלפי החלש. צעירי המערב אומנם החליפו את ההיררכיה – הם מעריצים את החלש ובזים לחזק – אבל הגישה עדיין מתמקדת בכוח.
שנים חשבנו שמקור הסכסוך במזרח התיכון הוא טריטוריאלי־לאומי, אבל העימות עם איראן וגרורותיה הוכיח שמדובר בעימות דתי־תרבותי נגד ישראל – לא רק כמדינה יהודית אלא גם כמדינה מערבית. כשם שאיננו רוצים להתפרק מזהותנו היהודית, כך איננו רוצים להתפרק גם מזהותנו המערבית.
אבל המסגור של הזהויות הללו צריך להיעשות לא בשפה מערבית של עקרונות פילוסופיים ומשפטיים, אלא בתרגום לשפה הערבית־מוסלמית, שמקדשת את מושג הכבוד. עלינו לתת כבוד ולתבוע כבוד: לתת כבוד לפלסטיני הרוצה בבית לאומי, בתנאי שייתן כבוד ליהודי שרוצה בביטחון לביתו הלאומי. עלינו לתת כבוד למוסלמי המאמין בערכים שמרניים, בתנאי שהוא ייתן כבוד למערבי המאמין בחשיבות החופש. זו דרך ארוכה ורבת חתחתים, אבל מוכרחים להתחיל לצעוד בה.
