ביום הכיפורים התפללנו יחד, משפחות מהיישוב קידה שבהרי השומרון וחברי קהילת חצבה מהערבה. זו מסורת ארוכת שנים, אך הפעם לראשונה בסוף התפילה הקהל נשאר לשבת במעגל. ותיקי המושב סיפרו על חוויות מלחמת יום הכיפורים, לפני חמישים שנה. שבוע וחצי אחר כך הוקפצנו למלחמה. מעגל הלוחמים הוותיקים שפתחו את ליבם היה ברכת הדרך, העברת הלפיד לאתגר הגדול של דורנו.
בתקיעת השופר בסוף תפילת נעילה עמדנו חבוקים – מאות אנשים ממקומות כה שונים. במוצאי החג נדהמנו לשמוע על המריבות הקשות בתפילות היום הקדוש במקומות אחרים. נדמה היה שאנחנו על סיפה של מלחמת אחים. באותה שעה האויב כבר חיכך את ידיו בהנאה, רגע לפני ההסתערות הרצחנית.
קו שזור בין ימי תשרי לימי אייר. ראש השנה נקרא "יום הזיכרון". חגי תשרי, שבסופם אמורה להיות שמחה גדולה, מתחילים קודם כול בחשבון נפש אישי ולאומי. מתוך כך ראוי לדבר על תמונת הכישלון של המלחמה. זו לא טעות: בשעה שרבים מתעסקים בתמונת הניצחון, נראה שחשוב יותר לצייר לעצמנו מה עלולה להיות חלילה תמונת הכישלון שלה. כל תוכנית עבודה דורשת הגדרת גבולות גזרה: מה המרב שאני שואף להגיע אליו, ומה הרף התחתון שאני בשום אופן לא מוכן לקבל.
תמונת הכישלון הבסיסית ביותר היא כמובן איום קיומי על המדינה, שלא נצליח להחזיר את החטופים ושחמאס לא יוכרע עד היסוד. אבל יש תמונת כישלון נוספת שאני חרד ממנה, והיא שאחרי המלחמה נחזור לריב המר ששיסע אותנו במשך חודשים ארורים.
תמונת הכישלון היא איום קיומי על המדינה, אבל אני חרד מחזרה לריב המר ששיסע אותנו
בחאן־יונס מלחמות היהודים נראו תלושות כמו חלום בלהות רחוק. "אתה יודע, בהפגנות בתל־אביב לא רק הפגנתי עם שלט, ממש חיפשתי את המפגינים מהצד השני כדי לריב איתם, כדי לזמבר אותם", סיפר לי חבר מהצוות שלי בעיצומה של המלחמה, "ועכשיו אני קולט שכל האנשים שביקשתי להילחם בהם הם מפעילי הדי־9, הכי גברים והכי אמיצים במדינת ישראל. הם אלו שתמיד פורצים ראשונים, מסכנים את החיים בטירוף כדי להגן עליי ממטענים. זה אותו נהג די־9 שאחרי יום קשוח כל כך יורד מהכלי ושואל אותנו, הלוחמים שאין להם טלפון, 'חבר'ה, מי צריך לעשות שיחה הביתה? קחו את הטלפון שלי'.ואתה יודע, אני פשוט לא מאמין שהאחים האלה הם אלו שרציתי להילחם בהם. אני פשוט לא מאמין שהיינו בסרט הזה".
אני לא מציע להתעלם מחילוקי הדעות, כי הרי אנחנו חושבים אחרת. אבל נקודת המוצא חייבת להיות שזה ויכוח בתוך המשפחה. ככל שקשה ומעצבן לפעמים ביחד, בסוף אנחנו אחים ואחיות. כשזאת תהיה נקודת המוצא, הוויכוח ייראה אחרת.
המלחמה מקלפת מאיתנו שכבות, והרבה אמיתות נחשפות. בצוות שלנו רבים סיפרו שפתאום גילו כמה עמוקה האהבה שלהם לבת זוגם. אחרים קלטו שהעבודה "הורגת אותם", ושהם חייבים לעזוב אותה. גם זה נחשף: העם שלנו חזק ואנו משפחה. בכברת האדמה הזאת בכנען אנחנו מבינים זה את זה כמו שאיש לא יבין אותנו בשום מקום אחר. אלה האחים שלי, אלה האחים. כשהיינו בלחימה נשבענו שכשנצא, לא נחזור לסרט שהיינו בו.
כעת נכנסנו לשגרת מלחמה מדומה. הלהבות ירדו, אבל במקומן עלו להבות אחרות. במסווה של דיון אמיתי ועמוק על החטופים מתחילה לחזור השפה הישנה של "אנחנו והם", "ההזויים" מול "המטורפים". אפשר לעצור רגע, להבין שגם אם הצד השני רוצה לפעול בצורה אחרת לחלוטין ממני – הוא עושה זאת מאהבת העם, הארץ והאדם, ולא חלילה נגד המדינה.
בתפר שבין יום הכיפורים לשמחת סוכות אנחנו תוקעים בשופר. גם בתפר שבין יום הזיכרון ליום העצמאות אנחנו תוקעים בשופר, המבדיל בין יראה לשמחה. הקול העמוק שבוקע מהקרן שהיו תוקעים בה ביציאה למלחמות מזכיר לנו שהשמחה בוא תבוא, ותגיע מתוך חשבון נפש עמוק, מתוך הזיכרון שנותן לנו אמות מידה על הדברים החשובים באמת. כמו קול השופר שיוצא מן הפתח הצר ובוקע מהפתח הרחב, כך נתפלל גם אנחנו לקבל מבט רחב, לגדול ולהתרחב דווקא מתוך המצר.
נתנאל אלינסון הוא זוכה פרס מוסקוביץ' לציונות, איש חינוך, סופר ופעיל חברתי
