גל ההפגנות באוניברסיטאות העילית בארה"ב הוא תופעה מזקיפת גבות: עשרות אלפי ילדי שמנת אמריקנים, שהוריהם משלמים רבבות דולרים על כל שנת לימודים במוסדות הללו, יוצאים להפגין בחרון קדוש על נושא שכלל איננו נוגע לחייהם. הם משמיעים סיסמאות נחרצות על סכסוך שהם יודעים מעט מאוד על פשרו. אבל מנגד, גם אנחנו יודעים רק מעט על פשר המצע הרעיוני שהנביט את התופעה המשונה הזו.
נראה שצריך לחפש אותו בהיסטוריה האמריקנית. לפי הנרטיב המקובל, חבורת אנגלים פוריטנים, בעלי ערכים נוצריים נעלים של אהבה וחסד, צניעות ועבודה קשה, הגיעו לעולם החדש כדי לבנות בו את ארץ ההבטחה. אולם לתמונה היפה הזאת יש גם צד נוסף ואפל: בדרך לבניית הארץ הזו הצליח האמריקני הלבן החדש להכחיד עשרות מיליוני "אינדיאנים" – כלומר, ילידי היבשת שקולומבוס חשב אותה בטעות להודו – באופן פעיל וגם בהדבקה סבילה במחלות שהאירופים כבר היו מחוסנים מהן אבל הילידים לא.
בגלל שאת האוכלוסייה הילידית בצפון אמריקה לא הצליחה ההתיישבות הבריטית־פוריטנית לשעבד, כי היא פשוט מתה מהר מדי בכל מקום שהאדם הלבן הגיע אליו, החלו המתיישבים מאירופה לייבא עבדים מאפריקה ולשעבד אותם באופן אכזרי במיוחד. מיליוני אפריקנים הוחזקו בתנאים נוראים, שועבדו ונוצלו באופן מחפיר, וזכו ליחס דומה לזה שזוכות לו בהמות משק. בכל רגע היו יכולים להימכר לבעל אחוזה או לסוחר עבדים.
כך, מדינה שהכריזה בעצמאותה ש"כל בני האדם נבראו שווים, ובוראם העניק להם זכויות שאין ליטול מהם, ובהן חיים, חירות והחתירה אחר האושר", הנהיגה משטר נורא של ניצול בני אדם. גם כשחרפת העבדות נמחתה לאחר מלחמת האזרחים ואישור התיקון ה־13 לחוקה בשנת 1865, האוסר על החזקה בתנאי עבדות בכל רחבי ארה"ב, דיכוי השחורים לא נפסק. למעשה, היו צריכות לחלוף עוד יותר ממאה שנה עד שכל אזרחי ארצות הברית זכו להיות שווים באמת בפני החוק. אפילו היום, יותר מ־150 שנה אחרי שחרור העבדים, צאצאיהם עוד לא קרובים לסגור את הפער ולהשתחרר מהעוולות שגרם להם האדם הלבן.
המקרה הצפון־אמריקני הוא מתופעת הדיכוי הקיצוניות ביותר במאות האחרונות, אך הוא לא היחיד. כמעט כל מדינות אירופה במאה ה־19 ובראשית המאה ה־20 היו חלק מהמפעל הקולוניאלי, שהביא כביכול את בשורת הנאורות והקדמה לילידים נחשלים ברחבי אסיה ואפריקה. במקומות רבים הקולוניאליזם הביא איתו גם את בשורת הנצרות, ולפי אמונתם של הנוצרים אפשר לילידים לזכות בגאולת הנפש שלכאורה נשללה מהם עד בוא הנצרות אליהם. בקיצור: הקולוניאליזם ראה את עצמו כגואל ומושיע, אבל למעשה היה בעיקרו שוד וביזה של משאבים לטובת מעצמות אירופה.
ספרד, פורטוגל, בריטניה, צרפת, איטליה, הולנד, גרמניה ובלגיה היו כולן מעצמות קולוניאליות ששדדו ובזזו אומות וארצות ברחבי העולם. חלק ניכר מעושרה של אירופה הושג באמצעות המפעל הקולוניאלי, ולאחר עוול הדיכוי הקולוניאלי נעשה לארצות שבהן הוא פעל עוול נוסף – כאשר המערב זנח אותן לאנחות. התוצאה של כל העוולות הנוראות הללו היא תחושה עזה של אשמה שנושאים על גבם רבים מאזרחי מדינות המערב.
אלא שכל העוולות הללו הן במידה רבה מעוות שלא יוכל לתקון, בגלל שאין מכונת זמן שתוכל להשיב אותנו אל העבר ולמחוק את המעשים הנוראים שנעשו אז. כל רגשי האשמה המוצדקים נותרים אפוא ללא פורקן. האדם המערבי מודע לפשעי אבות־אבותיו, אך אינו יכול לעשות דבר כדי לתקן אותם. הדברים הללו נכונים במיוחד לגבי צעירים בעת לימודיהם האקדמיים. מאז שנות השבעים האקדמיה במערב פעלה רבות לחקר עוולותיהן של האומות הללו. מאז שינוי הנרטיב השולט והפניית הזרקור והזכוכית המגדלת לכל מי ששילמו את מחיר הנאורות והמודרנה בסובלם מדיכוי אכזרי, גם המחקר עשה כברת דרך ארוכה. כך, הסטודנטים של המאה ה־21 יודעים ומכירים יותר מכל אחד אחר, לפרטי־פרטים, את הסיפור העגום של הקולוניאליזם המערבי. מכיוון שהם בגיל שרדיפת האמת והצדק נמצאת גבוה בסדר העדיפויות שלהם, אזי הרגשות מבקשים פורקן. מה עושים?
כאן מגיעים הארגונים האנטי־ישראליים באוניברסיטאות המערב, ומציעים לצעירים הללו "עסקה" מושכת במיוחד. בבסיסה עומד הסיפור הבא: אשמת המערב כבדה, וחלק גדול מהמעוות אכן לא יוכל לתקון, אולם בפועל מדינות המערב חדלו מפשעיהן. יש רק מדינה אחת בכל העולם כולו שמתעקשת, גם במאה ה־21, להמשיך באותם פשעים נוראים. רק מדינה אחת נוקטת את המעשים הפסולים של הקולוניאליזם, שהמערב כולו נרפא מהן לחלוטין. למדינה הזו קוראים ישראל.
שילוב של זדון ובורות
ישראל היא כביכול מיזם קולוניאלי מראשיתו, שכרוך בדיכוי, עקירה, נישול וניצול של האוכלוסייה הילידית הפלסטינית. בניגוד לשאר מדינות המערב, עדיין נהוגה בה התיישבות קולוניאלית ("ההתנחלויות") באזורים נרחבים שבהם האוכלוסייה הילידית לא מקבלת אפילו את זכויות האזרח הבסיסיות ביותר. כדי להוסיף חטא על פשע, כל פעולת "התנגדות" לגיטימית של הכבושים המדוכאים, שמבקשים להשתחרר מהעול הקולוניאלי האכזרי, זוכה לפעולת תגמול אכזרית, נפשעת, שמנוגדת לזכויות האדם ולדין הבינלאומי.
לכן, אם אתה או את, הסטודנטים החמודים ילדי השמנת האמריקנים, הבריטים, הצרפתים או האיטלקים מעוניינים למרק את מצפונכם, הדרך לעשות זאת היא לצאת נגד המדינה הקולוניאלית האחרונה בעולם – ישראל. היא אינה לגיטימית. עצם קיומה כמדינה יהודית במקום שהיא מתקיימת בו הוא פשע קולוניאלי. ממילא, כל מי שרוצה לתקן את פשעי הקולוניאליזם חייב לתמוך בראש ובראשונה בהקמת מדינה פלסטינית אחת גדולה, מהים ועד הנהר, שתבלע את מדינת ישראל הקיימת. דינה לחלוף מהעולם.
זו העסקה שמאמצים הסטודנטים הצעירים, שמפגינים, מוחים, מקימים מאהלים ויוצרים את האווירה האנטישמית במוסדות העילית באקדמיה האמריקנית, הבריטית, הצרפתית, האיטלקית ועוד. היא ללא ספק מעוותת מיסודה. בניגוד לכל האומות הקולוניאליות, שצעיריהן מבקשים למרק את מצפונם בהפגנות אנטי־ישראליות, מדינת היהודים אינה מיזם קולוניאליסטי אלא השתחררות מקולוניאליזם.
המשגת העימות הערבי־יהודי במזרח התיכון במונחים השאובים מעולם המושגים של חקר הקולוניאליזם הוא עיוות שנולד משילוב בין זדון לבורות – זדון מצד הארגונים האנטי־ישראליים שמפיצים תעמולת כזב ומעוותים את תולדות הסכסוך בארץ ישראל, ובורות מצד הצעירים, סטודנטים בעיקר, שאינם מכירים את העובדות וצורכים בשקיקה את התעמולה. ממילא נוצר המצב האבסורדי שבמסגרתו בני האומות שהיו אחראיות על העוולות הנוראיות ההן ממרקים את המצפון, ומבצעים כביכול תיקון באמצעות מעשי עוול חדשים. מכל האומות בעולם מבקשים הצעירים לשלול את הזכות להגדרה עצמית מדינית מאומה אחת בלבד: היהודים. כך הם גם מעניקים לאנטישמיות את הלגיטימציה להרים ראש אחרי שנים שהייתה לא לגיטימית.
האם יש משהו שאפשר לעשות כדי לגרום לעשרות אלפי הסטודנטים המפגינים באוניברסיטאות המערב להבין את העיוות הנורא הזה? ספק רב. שטיפת המוח עמוקה עד כדי כך, שקשה לראות כיצד אפשר לשנות את הלכי הרוח. אך גם אם את הסטודנטים הללו לא נצליח לשכנע, ראוי שאנחנו כאן בישראל נבין עד כמה מעוותת מחשבתם – ולא נתפתה לראות בעצמנו אשמים בתבערה המתוכננת והמתוזמנת ששוטפת את הדור הצעיר במערב.
