יצא לי לדפדף השבוע בגיליון מקור ראשון משנת 2008 לצורך תחקיר מסוים. בעודי עובר עמוד־עמוד, צדה את עיניי הכותרת לטור פרשנות של אחד מבכירי העיתון דאז: "שיקולים פוליטיים של שנת בחירות גרמו לתפנית הגדולה במדיניות ממשל בוש. איראן יכולה להתגרען בחופשיות, פקיסטן מאבדת את יציבותה, על ישראל נכפה תהליך התקפלות חסר תוחלת – הכול מתוך מחשבה שזה מה שיציל את המפלגה".
להזכירכם, ג'ורג' בוש הבן היה נשיא מטעם המפלגה הרפובליקנית, אוהד ישראל מובהק שנחשב גם בדיעבד לכזה; אוונגליסט נוצרי שהאמין בכל רמ"ח אבריו בזכותה של ישראל להתקיים במזרח התיכון בעוצמה ובביטחון. שנו את שם הנשיא וחלק משמות המדינות, והנה לכם פסקה שהימין הישראלי אומר על נשיאי ארה"ב באשר הם, לא משנה בכלל מאיזו מפלגה הם מגיעים.
בימים האחרונים מתרבות הטרוניות בממשלה ובימין נגד נשיא ארה"ב ג'ו ביידן. איך הוא נוטש אותנו ככה? הכול בגלל המוסלמים במישיגן. או כמו שסיכם זאת בבגרות ראויה לציון השר לביטחון לאומי אתמול בציוץ ברשת החברתית X, שכלל שתי מילים ואימוג'י: חמאס לב ביידן.
זה בסדר להתווכח עם הממשל האמריקני, מותר וצריך גם להתעמת איתו, אבל עם כל הכבוד, הפעם מדובר קודם כול בהסטת תשומת הלב מהאשֵמה מספר אחת במצב שנגררנו אליו יחד עם אמריקה, והיא ממשלת ישראל. מי שחושב שג'ו ביידן החליט לזרוק את ישראל מתחת לגלגלי האוטובוס צריך להסביר איך הנרטיב הזה מסתדר עם אחת הרכבות האוויריות הכי גדולות בהיסטוריה האמריקנית של נשק ותחמושת שהגיעו לכאן ללא הפסקה בשבעת החודשים האחרונים. איך "הבגידה" במדינת העם היהודי משתלבת עם נאום ה־Don't בתחילת המלחמה ועם נאום ה"לא שכחתי את מה חמאס עשו ב־7 באוקטובר" שנשא הנשיא השבוע.
ולא, חברים, התקדמות מערכת הבחירות לנשיאות היא לא סיבה או תירוץ. קודם כול כי לא מדובר ב"ישורת האחרונה", מושג שיותר מדי פרשנים בתקשורת שאינם מבינים בארה"ב זורקים לאוויר וחושבים שכך יצליחו להישמע מבינים או חכמים. הישורת האחרונה בבחירות בארה"ב מתחילה לכל המוקדם אחרי ועידות המפלגות, שיתקיימו באוגוסט. יש עוד חצי שנה לבחירות עצמן. זה המון זמן, ומדיניות של נשיא בנושא כל כך מהותי לא משתנה פתאום כי בעוד חצי שנה יתקיימו בחירות. בכלל, ישראלים נוטים לחשוב שהמלחמה בעזה תופסת את מרב תשומת הלב של הציבור האמריקני, שיושב בכל יום ומתעדכן מה קורה ברפיח. זה פשוט לא נכון.
בשבוע שעבר קיים ביידן מסיבת עיתונאים שהתייחסה להפגנות תומכי חמאס בקמפוסים באמריקה. הוא גינה אותן בתוקף, ואז נשאל אם ההפגנות והמסר העולה מהן ישנו את התייחסותו לנעשה במזרח התיכון. הנשיא השיב במילה אחת, "לא", ועבר לעיתונאי הבא. באמריקנית, העיתונאית הזאת קיבלה כרגע סטירת לחי עם הרגל מהנשיא.
סקר של הרווארד בקרב צעירים אמריקנים שנערך במרץ, עמוק בתוך המלחמה, הציג בפני הנשאלים 16 סוגיות אקטואליות. צעירי אמריקה דירגו את הסכסוך הפלסטיני־ישראלי במדד העניין שלהם במקום ה־15, אחד לפני אחרון. מומחים פוליטיים מטילים ספק רב בהשפעה שיש לצעירים, לפרוגרסיבים ולמוסלמים, פלחי האוכלוסייה שמדאיגים מאוד את הישראלים, על הבחירות לנשיאות. חלקם אפילו אומרים שבמדינות המפתח שיקבעו את זהות הנשיא הבא יש יותר בוחרים מתלבטים שתומכים בישראל, ולכן אפילו מבחינה פוליטית פנימית כדאי לביידן לתמוך בישראל.
אז מה קרה לביידן? למה הוא מפנה לנו עורף? קודם כול, הוא לא. הממשל מדגיש חזור והדגש כבר כמה חודשים שהוא לא מעוניין לראות מבצע נרחב בקרב אוכלוסייה אזרחית. ממשלת ישראל, לפחות עד כה, רואה את הדברים עין בעין, ואמרה כמה פעמים שקודם תפנה את האוכלוסייה מרפיח ורק אז תפעל שם. ביידן, לפחות כרגע, רוצה לוודא שהדבר קורה. אבל חשוב מכך, האם מישהו באמת יכול להתייחס לתמיכה האמריקנית במלחמה במשך יותר מחצי שנה כמובנת מאליה? בתחילת דצמבר השתתפתי בדיון עיתונאי ונשאלתי עד מתי יהיה לנו חבל אמריקני להמשיך את המלחמה בעזה. באותה תקופה, רוב הפרשנים בישראל הכריזו שהחבל כבר נגמר או ממש עומד להיגמר. אמרתי שזה מגוחך, שהדבר לא ניכר בשום צורה מדברי האמריקנים, ושיהיה לנו חבל עד תחילת השנה האזרחית 2024. טעיתי: האמריקנים והמערב בכלל המשיכו – ועדיין ממשיכים – לאפשר לנו להילחם ברוצחים מעזה חודשים ארוכים.
מה שקרה לביידן הוא האופק, או יותר נכון האופק שאיננו. ממשלת ישראל מסרבת בנחישות לדון בשאלה מה יקרה בעזה בתום המלחמה, ובעיקר מסרבת לשתף את סעודיה והאמירויות בתוכניות לשיקום, חינוך מחדש ודה־חמאסיזציה של הפלסטינים. ברור שזה הפתרון היחיד הסביר שעשוי לפעול כאן. בשביל זה נתניהו צריך בסך הכול לתת מס שפתיים קטן שקשור להמשך אמורפי של התהליך המדיני מול הפלסטינים. ב־2009 הוא הרשה לעצמו להגיד את זה, בנאום בר־אילן המפורסם. בהרכב הממשלה שלו כיום הוא חושש לעשות זאת. הוא חושש פוליטית, וביידן מנסה לדחוף אותו בכל זאת, כשהנשק האחרון בארסנל שלו הוא איום באי־העברת נשק התקפי. האם זה מה שיגרום לנתניהו לעשות סוף־סוף את הדבר הנכון, כלומר למלמל משהו בלתי מחייב על אופק מדיני לפלסטינים שלא באמת מעניין גם את הסעודים? אפשר רק לקוות. אפשר גם להמשיך להאשים את ביידן בכל מה שקורה כאן, זה לפחות לא מסכן את הקואליציה.
