למרבה האבסורד, משלוחי הנשק האמריקניים לישראל נעצרו בגלל פעולה שנועדה לעצור את משלוחי הנשק לחמאס. ההשתלטות על מעבר רפיח לא סיכנה את תושבי עזה, אלא איימה בעיקר על קווי האספקה של ארגון הטרור ששולט בהם, והעביר לאורך השנים כספי עתק ואמצעי לחימה של צבא קטן מעל ומתחת לפני הקרקע בגבול עזה־מצרים. דווקא הנשיא ג'ו ביידן – שידע בתחילת המלחמה להשמיע קול צלול של הבדלה בין טוב לרע, שדיבר על חמאס כעל הרוע טהור והבטיח לישראל שלעולם לא תעמוד לבד – הוא זה שעוצר באופן פומבי את המשלוחים בגלל פעולה מוגבלת.
לממשלת ישראל ולהתבטאויותיה יש כמובן אשם תורם לתמרון הגרוע ביחסים עם הממשל הדמוקרטי. אבל גם במצב הזה מותר להתאכזב קשות מהבחירה של מנהיג העולם החופשי. כבר כמה חודשים ששאלת החימושים, שהדיון בה מוגבל מסיבות ביטחוניות, משפיעה על המדיניוּת. אבל הפניית עורף פומבית כזאת היא כבר לא שוט מול ראש הממשלה בנימין נתניהו, אלא מול היכולת של ישראל להגן על עצמה.
האמריקנים מאשימים את נתניהו בהימנעות מקבלת החלטות בגלל שיקולים פוליטיים. יש בכך אמת, אבל שיקוליו הפוליטיים של ביידן במהפך הזה בולטים לא פחות. נשיא ארה"ב הפגין אנושיות כלפי החטופים ששבו ארצה, אבל במעשיו ובהודעותיו הוא מרחיק את שחרורם של מי שנותרו בידי חמאס. הפחתת הלחץ על ארגון הטרור היא אסונית. ההגבלות על פעילות ישראלית ברפיח לא רק מסכנות את חיי הלוחמים, אלא גם מבטלות את מנוף הלחץ היחיד על חמאס שאיננו כניעה. מתברר שהחנופה למצביעים הרסנית לישראל משני עברי האוקיינוס.
קל לדבר על עם לבדד ישכון, אבל לפחות בטווח המיידי המענה לאתגר שמציב הממשל נמצא בדעת הקהל האמריקנית: מול הלובי הפלסטיני במדינות מתנדנדות יש לחשב לא רק את משקלו של הלובי היהודי, אלא גם את הגישה לדעת הקהל האמריקנית. פעם נתניהו היה מומחה בזה, אבל מתברר שלשני המועמדים לנשיאות כבר אין שפה משותפת איתו. קולות כמו של סנאטור לינדזי גרהאם מדרום־קרוליינה, שחקר שלשום עד כדי התפתלות את מזכיר ההגנה לויד אוסטין על עצירת משלוחי הנשק, צריכים להיות רבים יותר ורמים יותר. המלחמה הזאת מלמדת את ישראל שיעור בצניעות ובמגבלות הכוח.
לצד הניסיון להזכיר לאמריקה מי היא, בטווח הארוך ישראל תצטרך להיגמל – או לפחות לצמצם – את התלות בארה"ב. זה תהליך ארוך ואסטרטגי, עניין לממשלות רבות בעתיד. זו לא הפניית עורף לברית או לערכים המשותפים, ובטח לא כפיות טובה על גילויי הידידות, אלא הבטחה לעצמאות ביטחונית ככל האפשר, למחסנים גדולים, לקווי ייצור מקומיים ולערך טכנולוגי. מדינה בסדר גודל של ישראל לא תוכל לנהל תעשייה צבאית בלתי תלויה לחלוטין גם אם תשעבד לכך את כל תקציביה. היא כמובן זקוקה גם לחימוש המדיני ולווטו האמריקני במועצת הביטחון. אבל בבנייה נכונה של הערך הטכנולוגי ובמדיניות חוץ נבונה יותר, היא יכולה לגשת לשולחן מעמדה קצת יותר חזקה. הכלל הפשוט שחינם הוא הכי יקר מתגלה כעת גם ביחסים בינלאומיים.
מסקנה נוספת היא בנוגע לאורכן של מלחמות. איש לא הבטיח מראש שזו תהיה מלחמה קצרה, אבל זו בדיוק הבעיה: הדיבורים על שנה שלמה של מלחמה, כאילו לישראל יש אשראי בינלאומי בלתי מוגבל, לא נתמכו במאמץ המדיני המתאים. כנראה שום פעלול מדיני לא היה מצליח לשנות את העובדה שאמריקה בשנת בחירות – הרי הזרמנו דלק לעזה וסיוע נרחב, אבל כל זה לא הפחית את הלחץ. במערכת הפוליטית יש מי שמאמין שנתניהו פשוט מושך זמן עד 8 בנובמבר. אולי יתחלף נשיא. אבל צריך לזכור שדולנד טראמפ של הקדנציה הקודמת הוא לא טראמפ של הקדנציה הבאה, אם ייבחר. הוא זועם על נתניהו, וחלק מהתבטאויותיו בראשית המלחמה דווקא מדאיגות מנקודת מבט ישראלית. ישראל לא תוכל להיות תלויה בדור הצעירים בכאפיות בקולומביה, גם לא בגחמות או באילוצים הפוליטיים של נשיא מבוגר.
תאונת האופניים שבני גנץ נפצע בה ברגלו נגרמה בגלל קיצור דרך בחולות עוטף עזה. יו"ר המחנה הממלכתי יצא לרכיבה מדירתו השכורה בקיבוץ יד־מרדכי, והקיף את אשקלון באופניים עם המאבטחים. כשהתקרב לבית ניסה לקצר את הדרך ולדווש באחד השדות. בחול הטובעני שם הוא שקע, נפל ונזקק לניתוח. יש מי שיראה בזה משל לדשדוש הצה"לי בחולות חאן־יונס, אבל הנמשל המדויק יותר כנראה הוא דווקא מצבו של גנץ בממשלה.
הכניסה הייתה קלה מאוד, לכאורה לטווח קצר. אבל מאז הוא מתחיל לשקוע, מסתבך. שגיאות ניהול המלחמה דבקות גם בו. הסקרים פחות מחמיאים. העצבנות גוברת גם בסביבתו הקרובה. בראש הוא מבין שמיצה את ימיו בממשלה, ובלב הוא עוד רוצה להישאר. יכולת ההשפעה על עסקת חטופים היא סיבה טובה לא לנטוש את קבינט המלחמה למרות נטישת המנדטים, אבל כך גם שאלת הצפון. נתניהו צוטט השבוע כמי שאינו מבין את הדחיפות בהשבת התושבים דווקא עד פתיחת שנת הלימודים תשפ"ה. לעומתו, שרי המחנה הממלכתי כן מקדשים את 1 בספטמבר כתאריך יעד, בגלל ההבנה שתושבים שיירשמו למוסדות חינוך במגורי עראי יהפכו שם לדיירי קבע. גם כך לא מובטחת חזרה של כלל התושבים לקו הגבול.
מלבד הגיחות לישיבות הקבינט, את רוב זמנו מחלק יושב ראש המחנה הממלכתי בין ביתו בראש־העין לדירה השכורה בקיבוץ. שם, עם רגל פצועה על הכיסא, יש לו זמן להרהר. אבל ההכרעה מתקרבת: החלטה תצטרך להתקבל מיד אחרי ימי הזיכרון והעצמאות, עם חידוש כנס הקיץ של הכנסת. ככל שהמלחמה התקדמה, השיקול הלאומי פחת והשיקול הפוליטי גבר אצל כל השחקנים. במחנה הממלכתי חושבים שאצל נתניהו זה לא רק שינוי מגמה אלא מהפך – עכשיו הפוליטי לפני הלאומי. ובכל זאת, גנץ וגדי איזנקוט נתנו לו גב ציבורי ומוסרי השבוע, כשכמה אלפים הפגינו באיילון אחרי הכרזת חמאס שהוא מוכן לעסקה. ההחלטה להתקדם למעבר רפיח דווקא באותו הלילה התקבלה פה אחד בקבינט המלחמה. גם הצורך להרחיב שם את המבצע בהמשך לא שנוי במחלוקת בממשלת החירום. להיפך, איזנקוט וגנץ תבעו זאת בשלב מוקדם יותר של התמרון – לא רק בגלל גדודי החמאס, אלא מתוך הבנה שזה מרחב ההתעצמות שלו בראייה ארוכת טווח, ובגלל הצורך לסכור סופית את המעבר ממצרים.
המחלוקת היא על סדר הדברים: גנץ ואיזנקוט מתנגדים לעצירת המלחמה, אבל מאמינים שעדיף לחתור לעסקה גם אם תדחה את השלמת מיטוט חמאס. לכן, ועל אף מחאותיו של בצלאל סמוטריץ', שוגרה המשלחת הישראלית לקהיר. בעימות בין עמדתם לזו של כנף ימין בקואליציה, ידם של בכירי המחנה הממלכתי הייתה על העליונה. גנץ המשיל זאת לאנשיו ברוח השיבושים באפליקציות הניווט: בכל צומת כמעט אנחנו משכנעים את נתניהו להתקדם איתנו. הבעיה היא שבגלל הלחץ מקואליציית ה־64, הוא מסרב להגדיר יעד בוויז.
זה האולטימטום שהוא יידרש להתמודד איתו: האם פניו לחבילה האסטרטגית שכוללת נורמליזציה עם סעודיה, חיזוק הברית האזורית האנטי־איראנית ועבודה על היום שאחרי בעזה במחיר הצהרה על אופק מדיני עם הפלסטינים, או המשך התמרון הטקטי בלי סעודיה ואולי גם בלי ארה"ב?
גם אם גנץ יפרוש, כלל לא בטוח שהממשלה תיפול. ייתכן שקואליציית ה־64 תהדק את אחיזתה בשלטון. בסביבת גנץ יש מי שמעריך שגדעון סער, על אף הכחשותיו, אולי ישקול מחדש הצעה להשתלבות בליכוד נוכח הסקרים הלא מחמיאים. מצד שני, האשראי האמריקני יצטמצם עוד, והמחאות ברחובות יתרחבו. יהיה קשה לגייס אצבעות לחוק גיוס כלבבם של החרדים. הנימוק לפרישה של גנץ ואיזנקוט יאמר שהפוליטיקה השתלטה על נתניהו, אבל גם המהלך הצפוי שלהם כמובן לא יהיה חף ממנה.
