מי הבוס במזרח התיכון? למי יש יותר מעמד בזירה הבינלאומית, ומי נהנה יותר מכושר השפעה בסביבה המזרח תיכונית? מי מייצג יותר יוקרה, פתיחות, קדמה? האם אלו מדינות המפרץ הקטנות אך העשירות, או אולי השחקניות ההיסטוריות הגדולות כמו מצרים וטורקיה – גם אם הן סובלות מנחיתות כלכלית ונאלצות להתמודד עם בעיות קיומיות קשות מבית?
המאבק על הבכורה בתיווך בין ישראל לחמאס ניטש בחודשים האחרונים בין מצרים לקטאר. באגפים משחקות מדינות נוספות: טורקיה ואיחוד האמירויות בעיקר, אך גם ירדן, הממלכה ההאשמית, שעיקר כוחה בחולשתה.
בחודשים ובשבועות הראשונים של המשא והמתן נהנו הקטארים מעליונות ללא עוררין כמעט, בשל הקלף העיקרי שהתהדרו בו: גישה ישירה לצמרת חמאס בדוחא ויכולת לתקשר עם בכיריו. אולם במקביל הלכה ונחשפה גם התמונה המקבילה, של מעורבות קטאר לא רק במימון טרור, אלא גם בטקטיקה הרעילה של ליבוי סכסוכים רק כדי להופיע מאוחר יותר כמתווכת האולטימטיבית, משכינת השלום. זה מתבטא גם בתרומות של קטאר לאוניברסיטאות העילית במערב, תוך ניצול הפתיחות והנדיבות של התרבות, האמריקנית בעיקר, לקידום תנועת האחים המוסלמים וחיזוק הברית האדומה־ירוקה.
הקטארים נהנו מקפיצה חסרת תקדים ביוקרתם הבינלאומית, כשמשלחות ישראליות ובראשן ראש המוסד נסעו לדוחא, וקבוצות עבודה קטאריות הגיעו לדיונים בישראל. כל זה בזמן שתחנת אל־ג'זירה משדרת בחופשיות גמורה מ"ירושלים הכבושה" ומעזה, ומציגה את ישראל כקלגס אכזר המייצר מוות ורעב ברצועה.
תמונת המצב הזאת התהפכה במידת מה רק בשבועות האחרונים, כאשר עוד ועוד קולות בישראל, ובאיחור ניכר גם בקבינט, החלו להתייחס לתפקודם של הקטארים באופן רציונלי יותר. ככל שהמשא והמתן לקראת עסקת חילופי חטופים במחבלים נגרר, וקטאר כשלה מלהדגים את מנופי הלחץ שלה על צמרת חמאס בדוחא, שב ועלה מעמדה של מצרים כמתווכת המקובלת, שיש לה מנופי לחץ אמיתיים על חמאס מעצם גבולה המשותף עם עזה והיותה בפועל השער האמיתי של עזה לעולם.
ככל שהלכו ונחשפו מגבלות ההנהגה החמאסית בקטאר, והתברר כי הבוס האמיתי וכנראה גם היחיד הוא יחיא סנוואר, כך שב והתחזק מעמדם של המצרים ושל המודיעין המצרי שמכירים אותו היטב, יודעים איך להתנהל מולו, וככל הנראה הם גם היחידים שיש להם מידע עדכני על מיקומו ושיש להם יכולת לתקשר עמו.
מבחינתו של סנוואר, המצרים הם גם מעין תעודת ביטוח. כי השאיפה של סנוואר היא לא רק לשרוד במלחמה ולשמר את שלטון חמאס גם ביום שאחרי. מבחינתו, המצרים מייצגים גם ברירת מחדל של יציאה לגלות במצרים, שם יוכל לחיות בבטחה תחת עינם הפקוחה של השלטונות, בידיעה שישראל לעולם לא תעז להתנקש בו תחת חסות מצרית.
קרב העמדות פנים
כל הזמן הזה פועלות באגפים טורקיה ואיחוד האמירויות. טורקיה, במעורבות אישית וישירה של הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן, רואה בעצמה מעצמה אזורית, ומי שיחד עם קטאר מאצילה את מטריית החסות על צמרת חמאס שמחוץ לעזה. חלק מבכירי ארגון הטרור אף אוחזים בדרכונים טורקיים, ובני משפחותיהם המורחבות עברו להתגורר בטורקיה.
מבחינת ארדואן, החיבור לעזה הוא לא רק מתוך ראיית חמאס כתנועה־בת של האחים המוסלמים, אלא גם משאת נפש אסטרטגית בדרך לבסס את מעמדה של טורקיה כמעצמה ימית השולטת בחופי הים התיכון, מקפריסין דרך עזה ועד לוב. לאורך זמן, השאיפה הזו מעמידה את טורקיה במגמת התנגשות עם מצרים, אך כעת, בגלל המצב הכלכלי הקשה בשתי המדינות, הן מחפשות דרכים לשיתוף פעולה דווקא.
בשבועות האחרונים ניסתה טורקיה להגדיל את מעורבותה בעזה, ללא הועיל. בישראל ברור זה זמן רב שכל ניסיונות הפיוס עם איסטנבול הם נחלת העבר. אחרי שהתברר היקף הפעילות הכלכלית של חמאס בחסות טורקית, ונחשף פורטפוליו המיליארדים של חמאס בטורקיה, נטשו הטורקים את שארית העמדת הפנים: תחילה עם השעיית הטיסות לישראל, ובהמשך עם אירוח בכירי חמאס בטורקיה לוועידות גיוס כספים למען חמאס.
נקודת המפנה התרחשה כאשר החלו הצנחות המזון לעזה, וישראל סירבה לאפשר לטורקים להשתתף במהלך. אז החל להתגבש גם מהלך המשט החדש לעזה. אולם נכון לעכשיו, על אף כל מאמציה, טורקיה מוצאת את עצמה מחוץ לתמונה – להוותו של ארדואן.
זאת בניגוד גמור לאיחוד האמירויות. למרות הפרופיל התקשורתי הנמוך יחסית של מעורבותה, יש לה חלק ממשי באספקת מזון ובעזרה הומניטרית לעזה. טפח מכך נתגלה כבר לפני כחודשיים, כשהחל מיזם העברת העזרה ההומניטרית דרך קפריסין לחופי עזה ובניית המזח בחופי הרצועה, שהסתיימה בימים אלו ממש בידי האמריקנים.
למעורבותם של איחוד האמירויות יש שתי פנים. מצד אחד, כמי שחתומים על הסכמי אברהם, יש רמה גבוהה של אמון כלפיהם ושמור להם מקום של כבוד בכל תוכנית של "היום שאחרי" בעזה – בין כמי שיממנו את השיקום ובין כמי שיהיו מעורבים בארכיטקטורה הביטחונית.
יתרה מכך, לאמירויות יש יתרון אחד עצום על פני הקטארים: אם אכן מדינת ישראל לא תוכל לייצר את "הניצחון המוחלט" וסנוואר ישרוד באופן כלשהו, במחילות עזה או תחת חסות מצרית, יש להם קלף חזק בדמותו של מוחמד דחלאן, שנולד בעזה, מכיר אותה, מקובל על העזתים, ולסנוואר יש אינטרס לשתף עמו פעולה לצורך הישרדותו.
זה אולי לא נשמע ערב במיוחד לאוזניים ישראליות, אך מייצג התמודדות עם המציאות הבלתי מושלמת של היום שאחרי, שישראל תיאלץ אולי להתמודד עמה. והיא כנראה לא הגרועה ביותר משלל אופציות רעות ורעות יותר.
מאידך, בתמונה הרחבה יותר, התנהלות איחוד האמירויות גם זהירה מאוד, שכן היא לוקחת בחשבון שיקולים ביטחוניים רחבים יותר. האמריקנים ממשיכים לדבוק בתיווך הקטארי ורואים בדוחא שותפה חיונית, למרות כל מה שנחשף עד כה, בין השאר בשל חששה של איחוד האמירויות להפוך למטרת תקיפה של האיראנים ושל כוחות הפרוקסי שלהם.
זה לא חשש בעלמא. לפני שנתיים התמודדו באיחוד האמירויות עם הפצצות פרוקסי איראניות. האמריקנים לא היו אז זריזים דיים להגן עליהם. לפני חודשיים הודיעה אבו־דאבי לוושינגטון כי לא יאפשרו עוד הוצאת גיחות הפצצה משטחם ללא תיאום מראש. החשש לשוב וליפול קורבן להפצצות נראה קרוב מתמיד.
השבוע נאלצו האמריקנים, בעקבות דרישת האמירויות, לפנות מטוסי קרב, מטוסי סיור וכטב"מים מבסיס אל־דאפרה באבו־דאבי, שארה"ב השתמשה בו להוצאת גיחות הפצצה נגד החות'ים בתימן והמיליציות הפרו־איראניות בעיראק ובסוריה. הכלים הועברו לבסיס אל־עודייד על אדמת קטאר, הבסיס האמריקני הגדול ביותר במזרח התיכון.
קטאר, בניגוד לאיחוד האמירויות, מעולם לא הייתה וכנראה גם לא תהיה מטרה של כוחות הפרוקסי האיראניים. וכך, הפרדוקס של הקרבה המפוקפקת בין ארה"ב לקטאר נשמר על אף הבעייתיות הקשה המגולמת בו.
