יום שלישי, מרץ 4, 2025 | ד׳ באדר ה׳תשפ״ה
לארכיון NRG
user
user

משה קלוגהפט

יועץ אסטרטגי ומנהל קמפיינים למנהיגים בעולם

לא השואה, אולי ליל הבדולח

אם היית שואל יהודי בשנת 1938, הוא היה אומר שאסור שליל הבדולח יתחולל שוב. בוועדת חקירה היו דנים איך למנוע את ליל הבדולח הבא, לא איך למנוע שואה

השואה הופכת משיעור היסטוריה לשיעור תנ"ך – זה היה המצפן שלי במיזמים להנחלת זכר השואה לדור הצעיר בישראל שהייתי מעורב בהם בשנים האחרונות.

מה ההבדל? ההיסטוריה היא נרטיב של תיעוד, עובדות. אם אירוע נמצא בספר ההיסטוריה הוא התרחש. אם לא – אז לא. התנ"ך, לעומת זאת, הוא נרטיב של אמונה. יש כאלה ש"מאמינים" שהיו קריעת ים סוף, סנה בוער, עקדת יצחק. יש כאלה שלא,  גם השואה, סברתי, בדרך לשם. אבל השנה הבעיה נפתרה: השואה היא לא שיעור היסטוריה ולא שיעור תנ"ך. ב־7 באוקטובר עברנו לפרקטיקה מעשית.

מאז טבח 7 באוקטובר יש דיון – האם להגדיר את מה שקרה לנו כשואה? הנה תמצית הגישה שאומרת שזאת הייתה שואה: ליממה אחת לא הייתה לנו ריבונות, כמו אז באירופה. היינו כצאן לטבח, נטולי מגן, נלחמנו כפרטים, כפרטיזנים ביערות, ולא הייתה ממלכה. חיים ילין סיפר בערב זיכרון בסלון בביתי שהבתים הבוערים בבארי נראו מרחוק כמו המשרפות באושוויץ. למה בכל זאת לא לקרוא לזה שואה? כי יש רק שואה אחת. לרע ולרע יותר, אין שואה אחרת, ואסור לפתוח פתח לכך.

בין שואה לזו שאיננה שואה, אני רוצה להציע גישה שלישית: "עוד לא שואה". דמו את השואה למשחק מונופול. בכל סיבוב אתה מרוויח, מפסיד, מקבל הפתעה או פקודה, צובר או מאבד נכסים, כורת בריתות – אבל תמיד חוזר לנקודת ההתחלה על הלוח ומתחיל סיבוב חדש. השואה לא התרחשה ביום אחד, השואה היא תהליך. היא לא הייתה משבצת על לוח המונופול – השואה היא הלוח עצמו.

לפני השואה היו עליית הנאציזם וחוקי הרייך, היו תעמולה נאצית וליל הבדולח, מחנות ריכוז ומחנות עבודה. ליל הבדולח התרחש בשנת 1938. הוא מוכר כאירוע מכונן, מותג היסטורי שאין יהודי שלא מכיר – גם לפני חמישים שנה, וגם בעוד 500 שנה. אחרי ליל הבדולח הם היו בטוחים שזה האירוע עצמו. אם היית שואל יהודי בשנת 1938, הוא היה אומר שאסור שליל הבדולח יתחולל שוב. הוא לא היה מדבר על השואה. בוועדת חקירה היו דנים איך למנוע את ליל הבדולח הבא, לא איך למנוע שואה. הם לא ידעו ש־1938 היא רק משבצת על לוח המונופול. מחנה ההשמדה הראשון, לשם המחשה, הוקם כעבור שלוש שנים, ב־1941.

אחרי ליל הבדולח היהודים חויבו לשלם את הנזקים שגרמו להם הנאצים, לתת להם "סיוע כלכלי הומניטרי". אם היה צורך, בטח היו מחייבים את היהודים לבנות לנאצים נמל. מי שלא שילם – גורש ונרצח. אחרי ליל הבדולח הבינו הנאצים שהרג יהודים ייענה בתגובה רפה מהעולם, ואפשר להמשיך בדרכם. בעצם – אפשר להגביר מהלך. בבורסת הדם של העולם, מניית היהודי נסחרה בירידות שערים דרמטיות.

השואה לא התרחשה ביום אחד, השואה היא תהליך. היא לא הייתה משבצת על לוח המונופול – השואה היא הלוח עצמו

בליל הבדולח נהרגו 400 יהודים, כרבע ממספר הנרצחים בטבח שמחת תורה. ליל הבדולח היה רק משבצת ההפתעה על לוח המשחק, אחר כך הגיעה המשבצת של הרכבת. מאז הקמנו מדינה, בתים ומלונות, ושוב חזרנו לנקודת ההתחלה.

הלאה בלוח המשחק: במרד גטו ורשה ב־1943 היהודים היו מפוצלים לרוויזיוניסטים וסוציאליסטים – ארגון צבאי יהודי לימין, ארגון יהודי לוחם לשמאל. הם היו מפוצלים עד כדי כך, שלא הצליחו להגיע להסכם ביניהם לקראת המרד. הם נלחמו בגטו בנפרד. המרד הסתיים ב־17 הרוגים בקרב הנאצים, ובכ־13 אלף מורדים יהודים הרוגים. הם נלחמו בנפרד, אבל מתו יחד.

אגב, המחלוקת על הקרדיט להובלת המרד נמשכה עשרות שנים לאחר המלחמה. כמה הזוי ופתטי נראה היום הפיצול בגטו ורשה, אנחנו חושבים לעצמנו. אז איך אנחנו ניראה לנכדים שלנו בעוד חמישים שנה? איך ייראו המאבקים שלנו, הלהט? איך ניראה כשנכדינו יחזרו לכותרות העיתונים בתקופת הטבח הגדול בתולדות הממלכה השלישית ובימי התקיפה הגדולה בתולדותיה שנחתה עליה מאיראן, שבמסגרתה שוגרו לעברנו שישים טונות של חומר נפץ?

היהדות הביאה מתנות רבות לאנושות, ובראשן התפיסה הבסיסית של היכולת שלנו להיות חוליה בשרשרת, לראות היום את החוליות שלפנינו, ולהבין שאחרינו תבוא החוליה הבאה. ואנחנו? אנחנו רק צריכים לא להתנתק. זה פשוט: אם נחיה בשביל החוליה, לא תהיה שרשרת. אם נחיה בשביל השרשרת, תהיה חוליה.

לא צריך לדמיין את המשבצות הבאות במונופול שלנו. אפשר להרים עיניים ללוח המשחק, למשבצות הבאות שקוראות לנו מאוניברסיטת קולומביה, מאיראן, מעיראק, מתימן, מלבנון, מסוריה, וגם חמש דקות מכפר־סבא. יש לנו הרבה נכסים יהודיים, תרבותיים, כלכליים, צבאיים, מדעיים וטכנולוגיים, אבל הם לא שווים דבר אם אנחנו רואים בעצמנו שחקנים נפרדים על הלוח.

"ילד שלי, תלך ישר, כי ההיסטוריה חוזרת על עצמה", כתבנו – הראל סקעת, סיון טלמור, גיא מזיג ואנוכי – בשיר "ילד שלי" לפני 7 באוקטובר. אבל מאז המשכנו ללכת עקום, כשההיסטוריה מתעגלת לכיווננו. "אני האחרון שנשאר, נותרתי אדם כשהייתי מספר", כתבתי לעמיר בניון לפני עשור, ואוסיף כעת: אפשר לשרוד עם מספר על הזרוע, אבל אי אפשר לשרוד בלי אדם לשים עליו זרוע בימים קשים.

לפני שיהיה מאוחר מדי, חייבים לקפל את הלוח. משחק המונופול הזה חייב להיעצר.

כתבות קשורות

הידיעה הבאה

כתבות אחרונות באתר

Welcome Back!

Login to your account below

Retrieve your password

Please enter your username or email address to reset your password.