רק מי שלא רואה את יום העצמאות כיום חג ככל שאר חגי ישראל, כיום חג שבו אנו חוגגים את הקמתה של מדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו, יום שבו קמה מדינה שקולטת את אחינו בני ישראל לאחר אלפיים שנות נדודים וגלות, רק מי שלא רואה כל זאת אל מול עיניו יכול לקרוא לביטול אירועי יום העצמאות.
זהו יום חג היסטורי ורוחני בו חזרנו אל ארץ אבותינו, אל ארץ שהובטחה לנו על ידי הקב"ה, אל מדינה שקולטת את יהודי העולם בטוב וברע. חזרנו אל מדינה שיש לה צבא, שיש לה שלטון, שבונים בה בתים והיא צומחת והופכת לאחת המדינות המפותחות בעולם. על כל אלה ועוד יש להודות ולהלל, לשבח ולשמוח.
שלא נתבלבל, איננו שוכחים לרגע את צער הציבור שהוא גם צערנו שלנו, של כל אחד ואחד מאיתנו.
אנחנו זוכרים בכל רגע ורגע את חיילינו שנלחמים בשעות אלה בדרום ובצפון, את חטופינו שנמצאים בתוככי עזה. את טובי בנינו ואחינו שנפלו, את הפצועים, את עשרות אלפי האזרחים שמפונים מבתיהם בצפון ובדרום, ונוסף על כל אלה, למרבה הצער, עדיין הפילוג והשיסוי נמצא בתוכנו.
ועל אף כל זאת חובה עלינו לשמוח ביום העצמאות תוך ראיית יום חג זה בראייה היסטורית ורוחנית שאינה מנותקת מהעבר וצופה פני עתיד. על אף הכאב והאובדן לאורך כל הדורות בהם עמדו עלינו לכלותנו, וגם בדורנו זה מנסים לכלותנו, הפעם יש לנו מדינה ויש לנו צבא שילחם ויציל את עמנו כאן בארצנו.
והשמחה והגילה חייבים להיות יחד עם רעדה. "וגילו ברעדה". שמחה שיש בה התעלות ולא התהוללות. שמחה שמבטאת נורמליות אנושית וטבעית על תקומה גדולה בעצם הקמתה של המדינה. שמחה שתרומם את הרוח של העם ולא תוריד את רוחו מטה מטה. שמחה שיודעת לשאת איתה גם יחד את הכאב. "עין במר בוכה ולב שמח". שמחה שיש בה ביטוי של גבורה ועוז רוח של חיילנו. שמחה שמבטאת את רוח האחדות בעם בעת צרה וצוקה, כפי שגילינו אותה בימי המלחמה.
שמחה שמתעלה מעל הכאב של הפרט כדי לתת רוח וכח לכלל ישראל שתקרין חזרה אל הפרט הכואב והדואב, כפי שהספיד הרב קוק בה' חשון תרפ"ב את נרצחי הפרעות בירושלים:"אין בוכים על מיתת גיבורים. הם מקדשים את האומה ומחזקים את רוחה".
רס"ר (מיל') אלקנה ויזל הי"ד מבני דקלים, בוגר ישיבת ההסדר ברמת גן כתב במכתב אותו כתב לפני שיצא לקרבות בעזה:
"..אולי נפלתי בקרב. כשחייל נופל בקרב זה עצוב. אבל אני מבקש מכם שתהיו שמחים. אל תהיו עצובים כשאתם נפרדים ממני. תשירו הרבה, תיטעו בלבבות, תחזיקו אחד לשני את הידיים ותחזקו זה את זה. יש לנו כל כך הרבה על מה להתגאות ולשמוח, אנחנו דור של גאולה! אנחנו כותבים את הרגעים הכי משמעותיים בהיסטוריה של העם שלנו, ושל העולם כולו. אז בבקשה מכם תהיו אופטימיים. תמשיכו לבחור בחיים כל הזמן. חיים של אהבה, תקווה, טוהר ואופטימיות. תסתכלו לאנשים היקרים שלכם בלבן של העיניים ותזכירו להם שכל מה שעובר עליהם בחיים האלה שווה את זה. ושיש להם הרבה בשביל מה לחיות. תחיו! אל תפסיקו לרגע את העוצמות של החיים!"
כך גם כתב האדמו"ר מפיאסצנה, הרב קלונימוס קלמיש שפירא, בספרו "אש קודש" שנכתב בגטו ורשה: ".. לא רק אם האדם עצמו בשמחה צריך הוא לשמוח, אלא אף אם הוא בשפלות ובשבירת הלב, המוח וכל רוחו נרמס, חוק הוא שצריך, על כל פנים, איזה ניצוץ של שמחה להכניס אל ליבו".
גם אלי ויזל במסתו "התפילה והאדם המודרני" כתב: "הגאון מוילנא אמר כי "ושמחת בחגיך" היא המצווה הקשה ביותר בתורה. התקשיתי לרדת לסוף דעתו. רק בימי המלחמה הבינותי. אותם יהודים שבדרכם אל קץ כל התקוות הצליחו לרקוד בשמחת תורה, אותם יהודים שלמדו דפי גמרא על פה בעודם נושאים אבנים כבדות על שכמם, אותם יהודים ששרו בלחש זמירות של שבת בעודם עובדים עבודת פרך – הם שלימדו אותנו איך צריך אדם מישראל להתנהג בעת צרה. לבני דורי הייתה ההוראה "ושמחת בחגיך" מצווה שאי אפשר לקיימה – ובכל זאת קיימו אותה".
צביקה מור, אביו של איתן מור שנחטף לעזה, בהתייחסו לשמחת חג הפורים אמר: "על מה נשמח השנה בפורים? על נצח ישראל. עמדנו לפני שואה בפורים ובשמחת תורה, בימים ההם כבזמן הזה, והקב"ה הצילנו מידם… אנחנו ב"ה בארץ ישראל ומבססים ומבצרים את מדינתנו. שמחה על כך שכבימים ההם בזמן הזה הקב"ה נותן לנו כוח לעשות חיל ואנו עושים! דווקא היום, כשהאויב רוצה לראות אותנו מיואשים מהחיים בארצנו, עצובים וחסרי יכולת עמידה – נראה לו שאנחנו חזקים וממשיכים לחיות בכל הכוח!"
ועל כן נזכור ביום חג העצמאות הבא עלינו לטובה כי: "אם גם ראשנו שח ועצב סובבנו הבה ונתלקח מן השמחה שבנו..". חג עצמאות שמח!
