שלושה דורות משתרעים בין תש"ח לתשפ"ד: דור המייסדים, דור הבונים ודור התקומה. כל אחד מהקוראים משתייך כנראה לאחד מהם. כל אחד מכם, מאיתנו, צבר כאן, ביחד ולחוד, אינספור רגעים מכוננים וזיכרונות מטלטלים. שמחה והתעלות, עצב ומשבר. יותר מדי ימי זיכרון.
הדור שהקים את המדינה נקשר בזיכרון להכרזת העצמאות. מיד אחריה הגיעה מלחמת הקוממיות, נולדו מוסדות המדינה, וקמו יישובים מתוך מעברות.
הדור הבונה התנחל בזיכרון הקולקטיבי בעשרות רגעי נצח: פריחה תרבותית, מלחמות, מהפכים פוליטיים וצמיחה כלכלית. זה היה גם דור של הבטחת הריבונות. אבל את דור התקומה לא הכרנו עד לאחרונה.
זהו הדור הצעיר שחלקנו הבטנו בו בגיחוך או בדאגה, ותהינו – מה לו ולנו? מה לו ולישראל?
בחודשים האחרונים הזכיר לנו הדור הזה שכמו בכל שרשרת, גם הוא קשור בנו. אך לא פחות מכך, הוא הוכיח לנו שאנחנו תלויים בו.
אחרי המוות והפרעות, זהו הדור שהחיה את הרוח הישראלית, שהזכיר לנו עוצמה מהי. מול אפלת הזוועות החדיר בנו אור, זנח מאחור משפחה, ילדים וקריירה, עבודה וחיים שלווים, ויצא להגן על הבית כדי לנצח.
זהו הדור שאיבד חברים, חילץ פצועים, ערך ביקורי תנחומים והמשיך הלאה. הוא התמלא ברגשות אשם כי היה אפשר יותר, תקע בשופר, הזכיר בכל שכונה ברצועה "אחי, אני לצידך".
זהו הדור שהתעלה על המחלוקת בעם, והבחין בין עיקר לטפל, בין קודש לחול. זהו הדור שמבטיח שאנחנו כאן ולא הולכים לשום מקום.
זהו אינו טקסט אוטופי. המחלוקות עדיין כאן. חטופות וחטופים עדיין נתונים בגיהנום עלי אדמות, והניצחון בשדה הקרב, גם הוא, כרגע לפחות, לא מוחלט. את הפצעים עוד נלקק כאן במשך שנים, אבל לפחות נדע כי צמח כאן דור שהראה לנו שיש על מי לסמוך. שביום שבו לא נהיה כאן, יהיה מי שינווט בבטחה את ישראל.
בין תש"ח לתשפ"ד מתקיימים שלושה דורות. בימי הזיכרון והעצמאות האלו, מאיר לנו דור התקומה את הדרך. הוא ישראל. ואנחנו, כולנו, נושאים אליו עיניים.
