חיה בתי האהובה הפסיקה לאהוב בטטה. זה בטח נשמע כמו סתם אנקדוטה חסרת משמעות. אבל החיים שלי התהפכו בגלל הבטטה הזאת. עד לפני שבועיים הבטטה הייתה הג'וקר שלנו. היא הייתה המעדן האהוב על חיה. גם כשלא היה לה תיאבון. גם כשהיא כבר הייתה גמורה מעייפות. גם כשכל שאר הארוחה הושלכה בהפגנתיות על רצפת המטבח. תמיד הייתי יכול לומר לעצמי בשקט, נו, בסדר, לפחות היא אכלה מלא בטטה.
עד לפני שבועיים המקרר שלנו היה מפוצץ בבטטות כתומות ומתוקות. פעם בכמה ימים הייתי מכין לחיה משהו עם בטטות. לפעמים הייתי אופה אותן בתנור, עם קצת שמן זית ומלח. לפעמים הייתי מבשל אותן, ומועך אותן לפירה כתום וסיבי. ולפעמים, כשהתחשק לי להשקיע, הייתי מכין מהן קציצות נפלאות עם עדשים כתומות ותפוחי אדמה מגוררים.
וחיה, עקבית ונהדרת שכמותה, מעולם לא השיבה את פניה של הבטטה ריקם. הגוון הכתום והריח המתקתק סחפו אותה אחריהם והכניעו את בתי העקשנית ללא קרב. בחודשים האחרונים התחלנו כל ארוחה עם קצת בטטה. כדי לפתוח לחיה את התיאבון. אחר כך היינו מנסים לשים לה מאכלים אחרים על המגש. וברוב המקרים זה עבד כמו קסם. כוחה של הבטטה גרם לחיה לאכול גם דברים אחרים. וככה יצא שגם אני התחלתי לאהוב בטטה פתאום. מה לאהוב. להעריץ. בכל בתי הקפה שבהם ישבתי הייתי מחפש את מנת הבטטה שבתפריט. ואז מזמין אותה, ומלקק את האצבעות בהתרגשות ובהכרת תודה.
אבל לפני שבועיים, כאמור, חיה הפסיקה לאהוב בטטה. אני זוכר את הרגע הזה כמו שזוכרים אסון. היינו במטבח בשעת ערב. חיה ישבה על הכיסא שלה, מותשת ורעבה, ואני הנחתי לה באדישות זחוחה חתיכת בטטה עסיסית על הצלחת. חיה הסתכלה על הבטטה לרגע. ואז העיפה אותה לרצפה. ככה. בלי למצמץ.
אני כן מצמצתי. חיה, אמרתי והנחתי על הצלחת פיסה כתמתמה חדשה. זאת בטטה. את אוהבת בטטה. תאכלי. חיה אפילו לא נתנה לי לסיים את המשפט. היא העיפה את הבטטה לרצפה וצעקה בקול דקיק ומרושע, די. שתקתי. בלעתי את הרוק. לא ידעתי מה לעשות. התקשרתי לשירה בבהלה. שירה אמרה, תנסה לחתוך לה לחתיכות קטנות קטנות. אולי היא תבין שזה בטטה ואז תתלהב. חתכתי את הבטטה לחתיכות קטנות. הנחתי לחיה על הצלחת. היא לקחה את החתיכות, הכניסה אותן לפה, ואז טעמה את טעם הבטטה, וירקה הכול בהפגנתיות. אוי ואבוי, אמרתי. הראש שלי הסתחרר. שירה, ששמעה את היריקה מבעד לספיקר אמרה גם היא, אוי ואבוי.
הבטטה הייתה הסנונית הראשונה, אבל אחריה הכול נחרב. כל היסודות התזונתיים שעליהם סמכנו כשהאכלנו את בתנו המתוקה התמוטטו לנו מול העיניים. חיה הפסיקה לאכול יוגורט. הפסיקה לאכול ברוקולי. הפסיקה להתלהב מלחם. גילתה אדישות לכרובית. ואנו, הוריה האומללים, נאלצנו לנווט את דרכנו כעיוורים בחושך. הבת שלנו השתנתה. היא כבר לא אוהבת בטטה. אנחנו צריכים ללמוד אותה. ולהבין אותה מחדש.
זה כבר כמעט שבועיים שאני מגמגם את דרכי מול חיה המתחדשת. הגב שלי כבר כואב מכל מיני האוכל השונים שהרמתי מהרצפה במטבח. אבל לאט לאט זה קורה. הנה. חיה שרופה על תירס. ועל אפונה קטנה. ועל ביצה קשה. ועל עגבניות שרי חצויות. היא אוכלת טוסטים. ואת החלק הרך שבאמצע של המלפפון. לאט לאט אני לומד את ההעדפות שלה. את הרצונות שלה. וכבר שבוע שלא קניתי בטטות בסופר. זה יקר בטירוף. ותכלס לא כל כך טעים.
המילה הכי גסה בבודהיזם היא "היאחזות". כל הסבל שלנו בחיים הוא נגזרת ישירה של היאחזות שלנו בדבר מה. כשאנחנו אומרים "כואבת לי הבטן", אנחנו מניחים שהבטן היא שלנו. אנחנו נאחזים בה. משייכים אותה. נותנים לה לגרום לנו סבל. וכשאני נאחז בבטטה שהבת שלי אוהבת, במקום לשחרר ממנה, אני מוצא את עצמי כועס ומאוכזב, מריר וזעוף ודלוח. היכולת להתנתק. להיפרד. להתנקות. להתחדש. היא יכולת חשובה. פיתוח שרירי ההתחדשות.
גם תקופת החגים של ימי תשרי מדיפה התחדשות והתרעננות. מחזור התורה מתאפס בשמחת תורה. החטאים נמחים ביום הכיפורים. והשנה כולה נפרשת למרגלותינו בראש השנה. בכל שנה מחדש מפלח קולו הנוקב של השופר את הדממה. טווווווווו. טוווו טוווו טוווו. טו טו טו טו טו טו טו טו טו טו. טוווווווווווווווווווו. ומלאכים ייחפזון. וחיל ורעדה יאחזון.
אבל מה רוצה השופר. מה מבקשת הצפירה הצרודה הזו משומעיה. אם תשאלו אותי, התשובה היא פשוטה. קול השופר מבקש שנשחרר מהבטטה. זו המתנה המשונה שקיבלתי מבתי הפעוטה לראש השנה הזה. זו התובנה שימי החרדה הקולינריים הללו שבהם אני מצוי הטמיעו בי. אבא טוב צריך לדעת לשחרר. אבא טוב צריך לדעת להתחדש. אבא טוב צריך להרפות מהבטטה. להמשיך הלאה. טוווו. טוווו. טוווו. להתחדש להתחדש להתחדש.
זו תכליתו של יום זיכרון התרועה. שנניח לבטטות שלנו. שנזרום עם החיים. מה שהיה היה. הימים מתקדמים. ההווה כל כך שרירותי, מתפתל ופרוע. אנשים משתנים. הרגלים מתעוותים. אהבות דועכות ומתלבות. הכול חי. הכול זורם וגועש. הכול מתבלגן ומתחדש. אי אפשר לסמוך על כלום. כל היאחזות היא סבל. וצריך לשחרר מהבטטה.
שנה טובה.
