1. ביום העצמאות נהגנו ללכת לבמה המרכזית על הדשא הגדול הסמוך לבניין העירייה הישן, שהושבת ב־1999 מנפילת קטיושה ועד היום טרם שופץ. הופיעו שם אמנים מקולקציות ישנות, אבל לא היו לנו תלונות. מה רע בשיר "בני ילד רע" מלבד העובדה שהוא נחרש על במות ראשון־לציון עשור קודם לכן? התלהבנו מהעצמאות, וחגגנו את הזכות לנטרל עיניים של ילדים אחרים בעזרת ספריי שלג.
בבוקר הלכנו לפארק הזהב כדי לראות איך עובדת מלחמה. היו שם טנקים ונגמ"שים, משאיות תובלה, מאגים ורובים, ובעיקר חיילים שחייכו אלינו ונתנו לנו להרגיש שאנחנו בידיים טובות למרות שהם בחופש.
היינו מאוהבים במניירות של ביטחון, ורוני דניאל ז"ל היה האבא של כולנו. מנחם הורוביץ היה הדוד והשכן. כשראינו אותם על המסך אמרנו: Back to business baby. בעברית זה נשמע טוב יותר: "הנה עוד פעם הם מתחילים עם הקטיושות שלהם, ייקח אותם א־לוהים היום".
בימים שהם לא יום העצמאות היינו מטפסים בפארק על משאית הנושאת על גבה משגר רקטות, וכשנמאס לנו היינו עוברים לשלושת הטנקים הצבעוניים, לא רחוק משם, ומנסים להניע אותם. בפנטזיה הספיקו ארבעה ילדים בני שבע וטנק צהוב אחד כדי לפרג'ע לנסראללה את הצורה.
2. בשבוע שעבר, באחד הצמתים בירושלים, ילד דפק על חלון המכונית ושאל אם ארצה לקנות דגל. "למה לא", השבתי. הוא ביקש חמישה שקלים והעיניים שלו התחננו לעסקה זריזה כי הרמזור פה קצר. אבל אני, דוד טרחן בישראל, אמרתי: "לפחות המחיר של המוצר הזה לא עלה, אה?". מסכן הילד, כמה חבל שיש גם נהגים כאלה.
כשהתחלף הרמזור לירוק התפניתי להיזכר בערגה איך בעבודה הראשונה בחיי מכרתי גם אני דגלים בצומת רסקו בקריית־שמונה. איש עסקים ממולח שלח אותי עם תיק גב עמוס בדגלי ישראל, והבטיח לתת לי שקל אחד על כל דגל שאמכור. הפנים השמנמנות שלי והתיק שהיה מחצית מגובהי גרמו למטבעות של חמישה שקלים לזנק לכיסיי, עצירת ביניים בדרך לכיסיו של הפטרון הציוני.
בשנה אחרת, כשלמדתי בישיבה התיכונית בשדה יעקב, נסענו איתמר, ירון ואני בטרמפים לקרני־שומרון כדי לרכוש 600 חתיכות דגלים. בשבועיים שלאחר מכן מכרנו אותם בצומת השומרים ובצומת קריית־טבעון. ירון קבע את התעריף: חמישה שקלים לרכב רגיל, ועשרה שקלים לרכב מנקר עיניים. הכי חשוב: קודם מקבלים כסף ורק אחרי זה מוסרים דגל. פראיירים אנחנו לא, והרמזורים לא בדיוק עובדים אצלנו.
אמא התנגדה לפעילות עסקית שבאה על חשבון לימודים, ואין חלק בראש שהיא לא אכלה לי. מדי יום היא צלצלה כדי לוודא שאני לא מציע את מרכולתי בצומת. באחת הפעמים, בעודי מבטיח לה שאני לומד לבגרות במתמטיקה, היא שאלה: "אתה לובש מכנסי שלושת־רבעי אפורים?". בחיי, זה היה אז חזק באופנה. "אממ… כן", עניתי בהיסוס. "יופי, אבא ואני ראינו אותך בצומת השומרים ועצרנו בצד. עבור את הכביש בזהירות ובוא למכור לנו דגל".
3. אני מתגעגע לימים שבין המלחמות, לריקי גל, שנסעה שלוש שעות וחצי כדי לעשות שמח. אני מתגעגע ליתר כוכבי הילדים שעלו מחויכים על הבמה לקול תשואות המבוגרים, ומול אלפי פנים עצובות של פעוטות ששאלו "מי אלה, נו מה?"
אני מתגעגע ללהקה הצפונית שנקראה על שם קו האוטובוס הישיר שחיבר את קריית־שמונה לתל-אביב, וזכתה ל־15 דקות מתוקות של תהילה כלל־ארצית שעשו את כולנו גאים. אני מתגעגע לרומנטיקה שהעיר הזאת ידעה לייצר מהטרגדיה.
4. איזו עצמאות יציינו אנשי קריית־שמונה ותושבי הצפון? מדינה יש, ברוך השם. אבל אדם צריך שתהיה לו גם עיר, ואם אפשר להחליק איזה בית קטן לתוך הדיל – מה טוב.
איזה חג מוזר יהיה לנו השנה. איפה הימים שבהם שבועיים לפני יום העצמאות נחלקו מחנות ישראל בשאלה אם לומר "הלל" בברכה או בלי ברכה? איפה המתנגדים לאמירת "הלל" שמקפידים לדפוק חזק יותר על החזה בעת אמירת התחנון? הם עשו להכעיס, והדם של כולנו רתח. זיכרון מתוק.
5. 76 שנה למלכות ישראל השלישית הוא מספר שראוי לחבק, לנשק, להלל ולשבח. עכשיו קשה, אבל ביום העצמאות ה־77 יהיה קל יותר. אמא שוב תתלונן שיש לה ארבעה גברים בבית, ואיכשהו היא זאת שהופכת סטייקים על המנגל; אחותי הגדולה תדחוף שמיר לכל סלט, ותמאיס עלינו את הטעם שבחיים; אחיינים שלי יתרוצצו בחצר של סבא וסבתא עם דגלי ישראל קטנים, וישירו שיר מאחד כלשהו שרץ חזק בטיקטוק. פארק הזהב יהיה גדוש בקני מלחמה מפויחים, ובחיילים שעל ראשם עטרת ניצחון. החטופים יהיו בבית, והגבולות יהיו בטוחים.
ואז, כמו בשנים טובות אחרות, לא נוכל שלא לתהות: "לאן נעלם הדוקטור אבשלום קור, ואיך יש לו עדיין כל כך הרבה שיער על הראש?"
6. כשביקרתי בבית הוריי בקריית־שמונה במלאת חצי שנה לנטישתו, מצאתי במקלט דגלי ישראל שלא הצלחתי למכור אז, כתלמיד בישיבה התיכונית. עם הציוד שהעמסתי למכונית לקחתי איתי גם דגל אחד ומיהרתי לתלות אותו על חלון הרכב.כאילו היה לי דחוף לומר לאויב: הפעם עזבתי בגאווה, ותכף אשוב.
אוריה אלקיים הוא כתב מגזין ותחקירים בכאן חדשות
