דמיינו רגע את מפת ארץ ישראל. שימו נקודה אחת בחיפה ונקודה בבארי, הוסיפו לפי הסדר נקודה בכפר־המכבייה ועוד אחת בחברון. עכשיו נעבור לשאלה מילולית: אחות של חטוף יוצאת מחיפה בשעה 14:00 כדי להגיע לניחום אבלים בחברון, ולפני חברון היא תעצור בכפר־המכבייה כדי לנחם משפחה נוספת שהתבשרה על מות אהובה, שנחטף מקיבוץ בארי. חשבו את נפח הלב שיכול להכיל עצב עצום, אהבה נדירה, כאב שורף, הזדהות עמוקה והערכה.
בסוף השבוע שעבר התבשרנו על הירצחם של אליקים שלמה ליבמן מחברון ודרור אור מקיבוץ בארי. ביום אחד נסענו, בעלי ואני, לנחם את שתי המשפחות. כל כך הרבה דומה – האהבה שעטפה אותנו כשנכנסנו למתחם המנחמים, הדמעות בעיניים, החיבוק החזק, ובעיקר התחושה שאנחנו משפחה אחת. הרגשה שרצון עליון השליך אותנו לאותה הקלחת, ובסוף הדרך אנחנו מועדון סגור, מפוקפק ומלא רגש, מלא אהבה.
אני זקוקה למשפחותיהם של דרור אור ואליקים ליבמן כדי ללמוד על אהבה ואכפתיות, על גבורה, שליחות ואמונה
זוכרים את המפה שדמיינתם בהתחלה? חשבו על הציר היוצא מחיפה, עובר בכפר־המכבייה, ממשיך לחברון ומשם לבארי, ותוסיפו לו דעה פוליטית, עיסוק עיקרי, כיסוי ראש כזה או אחר. כשם שהציר חוצה את ארץ ישראל מצפון לדרום, כך גם הדעות הפוליטיות ואורח החיים שנפגשנו איתם באותו היום נעו על ציר מקצה לקצה.
כשהיום הזה נגמר, בדרכנו הארוכה הביתה, עלתה במוחי המחשבה: מה היה קורה אם היה חטוף אחד? משפחה אחת, קו אחד, דרך אחת? מתברר שבורא עולם תכנן לנו מראש את ההתמודדות הזו, והוא בחר שהיא תהיה דווקא בהיקף הזה של בני משפחה, בתמהיל הזה של ערכים ואידיאולוגיות. אם הכול מכוון ומדויק, אז הכול נחוץ. אני זקוקה למשפחותיהם של דרור אור ואליקים ליבמן כדי ללמוד מכל אחת, בדרכה שלה, על אהבה, קבלה, לב חם ואכפתיות. אני זקוקה להן כדי שילמדו אותי על גבורה, שליחות ואמונה בצדקת הדרך.
שבעה חודשים לאחר האירוע הכי נורא שקרה לנו כמשפחה וכמדינה, אנחנו יכולים ללמוד משהו על החברה שלנו. אנחנו לא חושבים אותו הדבר, וכנראה גם לא נחשוב כך. יש בתוך העם שלנו אי הסכמה, ויכוחים ומחלוקות, והם נוגעים לעיתים בבסיס הקיום שלנו כאן. אך אנחנו זקוקים זה לזה. מעצם היותנו עם אחד, מעצם היותנו אחים, כולנו נחוצים כאן.
העיתוי שהתחיל בו הסיוט הגדול, מצב החברה שלנו באותה שעה, הבהיר לנו שאנחנו חייבים להפסיק להילחם את מלחמת הדעות הזו. הוויכוחים שחזרו לכאן למרות המלחמה גרמו לרובנו להפסיק להתכחש לכך שהפערים קיימים, אף שהיינו מעדיפים להישאר באחדות המרוממת שהייתה כאן בהתחלה. כעת אפשר לעבור לקבלה כנועה ושקטה של מי ששונה ממני. אלא שכך נפסיד את מה שיש לנו לקבל זה מזה.
אני רוצה להציע שנדלג כבר לשלב הבא, שבו אנחנו מנצלים זה את זה. בואו נהפוך את הציר שתיארתי בהתחלה למעגל שבו אנחנו אוחזים זה בידי זה חזק־חזק, שבו אנחנו מביטים זה בעיני זה עד דמעות. זהו מעגל סגור שבו אנרגיה של אהבה יכולה לזרום בחופשיות ובעוצמה הולכת וגדלה, שתניף את כולנו למעלה. ובמעגל הזה כל אחד מבין שהוא כאן כדי ללמוד וללמד, שהאח שלידי הוא לא טעות ולא תאונה מצערת – הוא המורה והמנטור שלי למה שחסר בעולם הערכים שלי, ואני אפילו לא מודע לו.
בפרשת השבוע מופיעה המצווה המרגשת והבסיסית "ואהבת לרעך כמוך". כל כך הרבה מילים נכתבו על הפסוק הזה, פסיקים והדגשות במקומות שונים. זאת התובנה שלי השנה: ואהבת. רעך הוא כמוך. הדברים החשובים באמת משותפים לכולנו, כי אנחנו עם של גיבורים, לכולנו אכפת מהמדינה וכולנו אוהבים את הארץ. ננסה לחפש את מה שמלמד אותי האדם הכי רחוק ממני, ונתחבר אליו דרך המשותף. נעשה את זה למען החטופים וכדי לחזק את החיילים, נילחם על זה למען הנופלים.
יהודית מבורך היא אחותו של אבינתן אור, שחטוף בעזה זה יותר משבעה חודשים
