ימי התקומה וחגי ישראל השנה מעוררים דילמות שלא יכולנו לשער. איך מתארגנים לחגיגות יום העצמאות כשבכל בית מחוברים לחלל מלחמה או לחטוף בעזה, כשרבים כל כך מאזרחינו פליטים בארצם, בלי אופק קרוב לשוב הביתה? איך מטיילים ברחבי הארץ ביום חגה כשהבעל במילואים בסבב נוסף?
ציינו את חג החירות כשרבים כל כך מאיתנו יושבים זה יותר ממאתיים ימים בשבי, ומשפחות רבות חיות בין ייאוש לתקווה. יום השואה והגבורה הדהד בנו תמונות דומות, מהטבח בבארי ובניר־עוז, בכפר־עזה וברעים. רשימת הנופלים ערב יום הזיכרון ממשיכה ומתארכת, עד שקשה להחליט על מה לתת את הדעת – על הנופלים הטריים או הוותיקים? על נופלי חרבות ברזל בלבד או על גיבורי כל הדורות?
זו המורכבות המתבקשת ממסע חיים. כשאנחנו שמחים, אנחנו שמחים מאוד, ואין בשמחה כדי למחוק את הכאב
קורות השואה כוללים סיפורים על יהודים במחנה אושוויץ, ששמרו במסירות נפש את פיסת השומן שקיבלו למאכל כדי להדליק בה בסתר נרות חנוכה. קשה לא לתהות למה זה היה כל כך חשוב להם. מה גרם להם להרגיש שמדובר במעשה גבורה, עד שסיכנו את עצמם פעמיים – בוויתור על האוכל ובהדלקה עצמה?
את המענה אפשר אולי למצוא בתחושת ההתעלות וההתרגשות שחשנו כשחיילי גבעתי הדליקו נרות חנוכה בחאן־יונס ושרו בקול גדול "בימים ההם בזמן הזה". הם איבדו חברים זמן קצר קודם לכן, היו מצויים בעיצומו של קרב מסכן חיים, אבל מצאו פנאי להתחבר לשרשרת הדורות. כאן טמון המענה לכל השאלות המייסרות: בהבנה שאנחנו נמצאים במסע ארוך מאוד, לא פשוט ולא נוח לצעידה, המלווה במשברים רבים אבל גם בהרבה רגעי התעלות. אין כאן תוכנית ברורה ומסודרת, יש המון נקודות מפנה לא צפויות.
בשעת הכרזת המדינה, בה' באייר תש"ח, חשנו אופוריה. המטרה הושגה, אפשר לרקוד ולשמוח – ומעכשיו הכול יהיה טוב, כי יש לנו מדינה. אך טבעי היה שהרחובות התמלאו בריקודים ספונטניים. יש רגעים אחרים קשים, שבהם נדמה שהגענו נמוך עד כדי כך שהמדינה מתפרקת לנו בין הידיים, שהאדמה כולה בוערת תחתינו, כפי שחשנו בשמיני עצרת: אסון גדול ותחושה של חוסר שליטה.
יש גם אירועים מורכבים יותר, בעלי פנים רבות ושונות וסותרות. את הסכם השלום עם מצרים חוו חלקנו כבשורה מרגשת, הסכם שלום עם המדינה הערבית הגדולה באזור, תוך הכרה בינלאומית ושיח על עתיד נפלא לילדינו, לצד תקווה שלא נשלח עוד את בנינו להילחם. חלקנו חווינו זאת כהתפרקות נוראה מערכים, כשמדינת ישראל הרסה במו ידיה יישובים חלוציים מפתחת רפיח ויצרה תמונות חורבן קשות. נראה שההסכם לא הביא את פעמי המשיח, אבל הריסת יישובי חבל ימית גם לא פירקה את המדינה.
במסע הזה יש מהמורות קשות ורגעים מדהימים. מטרתו לבנות כאן חברת מופת איכותית, על כל המשמעויות הכרוכות בכך. זו המורכבות המתבקשת ממסע חיים, ולכן כשאנחנו שמחים אנחנו שמחים מאוד, ואין בשמחה הזו כדי למחוק את הכאב או לוותר על הבכי. כשאנחנו עצובים, העצב עמוק ונובע מכאב אמיתי, אבל אנחנו יודעים שהייתה שמחה לפני כן ועוד תבוא שמחה בעתיד. זאת דרכנו לבנות עבר ועתיד משותפים.
אנחנו מצויים בימים קשים שלא ידענו כמותם, ובכל זאת נחגוג ביום העצמאות. אולי קצת אחרת: נוסיף, נוריד, נשנה. לימים הלאומיים יש כוח מיוחד, שמזכיר לנו שהסיפור שלנו גדול יותר מכל אחד מאיתנו. אם נשים את המחלוקות בצד ונתעסק בעיקר, עצם קיומנו פה, שום רוח לא יכולה להזיז אותנו. "זמן ועת לכל חפץ", כתב שלמה המלך, "עת לבכות ועת לשחוק, עת ספוד ועת רקוד".
ד"ר עליזה בלוך הייתה ראש עיריית בית־שמש
