לפני כמה שנים הכנתי סדרת כתבות, שהתפתחה אחר כך לספר, על תהליך החזרה ליהדות בחברה הישראלית. בין השאר שוחחתי עם כמה מן החברים ב"קהילות תפילה" חילוניות (יש כיום כמה עשרות קהילות כאלה, דוגמת "ניגון הלב" בעמק יזרעאל ו"בית תפילה ישראלי" בתל־אביב). שאלתי את האנשים למי הם מכוונים את תפילתם, אם עצם הגדרתם העצמית כחילונים אומרת שאינם מאמינים בא־לוהים.
התשובה של רובם הבהירה לי שהשאלה המתבקשת כל כך לכאורה היא בעצם לגמרי אנכרוניסטית. אם לסכם במילים פשוטות דקות ארוכות של שיחה, הם בעצם אמרו שהשאלה התיאולוגית למי מתפללים לא באמת מעניינת אותם. מה שמעניין אותם הוא עצם הצורך האנושי להתפלל, וכיהודים אך טבעי להם שיבחרו בנוסח התפילה היהודי המסורתי.
כמה אמת יש בדברים האלה. במאות השנים האחרונות, כמה אנרגיות השקיע העולם המערבי (ובעקבותיו גם היהודי) בדיון התיאולוגי הסוער אם יש או אין א־לוהים, שאחת מנגזרותיו היא לכאורה השאלה אם יש טעם בתפילה, בלי להבין שזו בכלל לא השאלה החשובה. מה שחשוב הוא שכל אחד מאיתנו, ויהיה זה העשיר והמצליח ביותר, עומד לאורך חייו בפני אינספור סכנות ופחדים, ושום מאמץ אנושי לא יוכל להבטיח לו את התוצאה המיוחלת.
המצב הקיומי של כולנו הוא קטנותנו מול האינסוף, חוסר היכולת שלנו לקבוע את גורלנו בכל תחום מתחומי החיים: בוודאי לא את הבריאות, שמוסכמת על כולם כתחום החשוב ביותר, אבל גם לא את אסונות הטבע שיכולים להתפרץ בדיוק בעיר וברחוב שלנו, ואפילו לא לגמרי את מצבנו הכלכלי, גם אם נכלכל את צעדינו במלוא התבונה והזהירות. למרבה המזל, אנחנו מצליחים להדחיק רוב הזמן את ההכרה הנוקבת הזאת, אבל היא מתפרצת במלוא עוצמתה כשמשהו משתבש. או אז כולנו עומדים מול החור השחור של הגורל, ומתפללים שמתוכו תגיח אלינו בשורה טובה, ולא חלילה שלילית.
"בשוחות אין אתאיסטים", קבעה אמרה ישנה מימי מלחמת העולם הראשונה. רוצה לומר: מי שעומד בפני סכנת חיים מרגיש צורך להתפלל, לא משנה מה הייתה זהותו הדתית לפני הקרבות. זה בדיוק מה שמביא כל כך הרבה מסורתיים וחילונים, אפילו אתאיסטים גמורים, לתפילות הימים הנוראים: התקווה שאכן "יפה ושונה תהא השנה אשר מתחילה לה היום".
וכמו שהצורך להתפלל הוא אוניברסלי, כך גם הצורך ללוות את התפילה בניגונים קורעי לב. במוצאי השבת שעברה, לילה ראשון של הסליחות האשכנזיות, נכחתי במופע פיוטים בהיכל שלמה. הקהל היה כולו דתי־לאומי, ורק הצעירים (ובעיקר הצעירות) שבו הכירו טוב את הניגונים. בתום המופע, הוכרז על אמירת סליחות "בסגנון קרליבך". לפתע התחלף לגמרי ההרכב האנושי: מאות חרדים נהרו לאולם, והכיפות הסרוגות הפכו למיעוט. שאלתי את אחד החרדים הצעירים, רובם ככולם שייכים לזרם החסידי, מה מביא אותו דווקא לסליחות האלה, והוא ענה בפשטות: "המנגינות של קרליבך. בכל שנה אני מחפש איפה יש סליחות בנוסח קרליבך, והולך לשם". מי יגלה עפר מעיניך, ר' שלמה – חסידו של הרבי מלובביץ' שהפך להיפי יהודי, חסיד תרבות הסיקסטיז, והוחרם ברוב הקהילות האורתודוקסיות בשל הביקורת על אורח חייו. והנה, כחצי יובל לאחר מותו, הוא חוזר ומאומץ בידי החסידים החרדים, כי גם הם לא יכולים לעמוד בפני העוצמה הכובשת של המנגינות שכתב.
אחד הדברים המרתקים בתפילות ראש השנה הוא שניכרים בהן התלהבות ושמחה, והן גורמות לרבים להשתתף גם באירועי הכנה לתפילות. לכאורה, יש כאן משהו מוזר: אנחנו חוזרים ואומרים לעצמנו שמדובר ביום הדין, שבו יידון כל אחד מאיתנו על גורלו בשנה הבאה. בנוהג שבעולם שכשאדם עומד למשפט גורלי הוא משתדל לדחות אותו ככל האפשר, וכשכבר מגיע התאריך הוא מתייחס אליו באימה, ולא בשמחה והתלהבות. אבל נראה שלא פחות משתפילות הימים הנוראים מבטאות עמידה בפני הקב"ה, הן מבטאות גם עמידה בפני עצמנו: בפני הרצון שלנו לערוך קודם כול חשבון נפש פנימי על מי ומה אנחנו ובעיקר מי אנחנו רוצים להיות; בפני הרצון שלנו לחיות חיים רוחניים יותר, נעלים יותר, מן המרוץ האינסופי שמאפיין אותם בפועל. והמפגש הזה עם עצמנו הוא בוודאי משמח ומלהיב.
בשיר "תפילה" של אברהם חלפי יש כמה שורות המבטאות במדויק ובאופן הנוקב ביותר את התחושה האוניברסלית של חוסר האונים האנושי, המביא אותנו לתפילה: "אינני יודע מילים מהן נולדת תפילה, כל המילים אבדו בקולי והיו כאילמות אפלה… אך עדיין רואות עיניי זוהר עיניו של ילד… ואמהות דאוגות פנים נוהגות אל האור ילדיהן הקטנים. מה יהיה עליהם? מה יהיה?… אל נא תרע לתמימים, הם אינם יודעים מדוע ברק פוגע בעץ הנושא את פריו לתומו. אל נא תרע לתמימים, הם אינם יודעים מדוע האדם מחלל את צלמו". מי שיקשיב למילים האלה בלחנו המדהים של שלמה בר ובקולו, מובטחת לו כניסה נכונה לרוח תפילות ראש השנה.
