כבר לא מעט זמן אני אומר בלבי לקדוש ברוך הוא: אם אתה מתכנן לעשות לנו נס, אולי כבר הגיעה העת. אתמול, לקראת מוצאי יום העצמאות, קיבלנו נס קטן. לא כמו נס פך השמן, אך אולי כמו נס המרד. הנס הקטן הזה היה נאומו הגדול של מנחם קלמנזון בטקס פרסי ישראל.
כשהיינו ילדים ונסענו ביחד לראות סרט בעיר הגדולה, היו מזהירים אותנו המדריכים מבני עקיבא: תתנהגו יפה באוטובוס, תעשו קידוש השם. בהזדמנויות אחרות היו מספרים לנו על קידוש השם של יוני נתניהו ושאר גיבורי ישראל, שמתו מות גיבורים. מעולם לא הבנתי איך בדיוק שתי ההגדרות השונות הללו לקידוש השם מתיישבות זו עם זו.
אך המדריכים צדקו: בדברי הרמב"ם יש אכן שני תיאורים שונים של קידוש השם, שמביעים שתי תנועות נפש שונות מאוד. מצד אחד – אישיות שקורנת חום ואהדה וחסד, ומדביקה את כל סביבתה באהבת שמים; מצד שני – אישיות תקיפה, המוכנה להתעמת ולקרוא תגר על כל אויב ומתנכל, עד כדי מסירות הנפש. הרבה שנים חיפשתי בספרים תירוץ למתח הזה בין שני התיאורים, ולא מצאתי הסבר מניח את הדעת. אמש גיליתי הסבר שמניח את לא רק את הדעת אלא גם את הלב. וההסבר הזה הוא קלמנזון.
כשדיבר אלינו מנחם, בשם אחיו הקדוש אלחנן הי"ד, קידוש השם של מסירות הנפש הפך מול עינינו לקידוש השם של אהבה גדולה. המצלמות הבליחו מראות קצרים מן הקהל, וראינו איך לנוכח החום ששפע מהאיש הצעיר והגדול הזה נמס הקרח הרע שעטף את לבם, כמו שנמס הקרח הרע שעטף את לבנו. ושום מסך לא התפצל ושום לב לא התפלג, כי בנֵי קלמנזון – האחים והאחיין – קנו בדם את הזכות לדבר מלבם אל לבנו.
לפעמים אני אומר לחתן ולכלה צעירים, לפני חופתם: ציניקנים אולי יגידו לכם שהאהבה הגדולה והקורנת שאתם חשים עכשיו היא אשליה; שנפתולי החיים ותלאותיהם ירופפו אותה, ויחשפו בפניכם את הדבר האמיתי – את התשישות והמבוכה, את המריבות והיגון. ואני אומר שההפך הוא הנכון: הרגע הצלול הזה הוא הדבר האמיתי, וכל השאר הוא אשליה, והלוואי שתנצרו זאת כל חייכם.
מול פניו התמות של מנחם קלמנזון, לנוכח דמעותיו וחיוכיו, גמגומיו הכנים וסערת לבו, חשתי את האמת הגדולה הזו בנוגע לעם ישראל: הרגע הצלול הזה הוא האמת, וכל השאר הוא מסווה אכזרי ומשלה. האחדות חזקה מן הפילוג, האמת גדולה מן השקר, והאהבה גדולה מן השנאה.
כשסיים מנחם את דבריו מיהרו אליו מנהיגינו לחבקו. במעמדות כאלו בדרך כלל מספקים קברניטינו איזו מחווה פורמלית של חצי חיבוק רשמי. שפת הגוף שלהם מביעה אז את הכרתם העצמית בכובד משקלם, כאילו הם אומרים: בחסדנו נעניק עכשיו לך, האזרח מן השורה, מעט מן הכבוד שאופף אותנו. כשהם נחפזו לחבק את מנחם קלמנזון ראינו חיבוקים שונים לגמרי, הפוכים בכיוון זרימת האנרגיה: לא חיבוק שמתיימר להעניק כבוד קר, אלא חיבוק שכּמֵה לקבל אהבה חמה ואמונה נלהבת. הם רצו לדבוק בו, ולשאוב ממנו אור ונחמה. והוא העניק להם את אלו, כי אור ונחמה אינם משאבים מתכלים אלא משאבים נכפלים: ככל שמעניקים יותר מהם כך הם מתרבים.
"שומר אחי אנוכי" אמר לנו מנחם, וקלע בפסוק הזה לא רק לסיפורו ולמעלליו, אלא גם לרוח הנחוצה לנו היום. לנוכח עולם שמטיף ש"אנוכי" הוא חזות הכול, הזכיר לנו מנחם שקודם כל אנחנו שומרים, כלומר: מחויבים לערכים, מופקדים על חזון ונתבעים לאומץ; שנית, אנחנו אחים, כלומר: קשורים במרקם שלא בחרנו בו, חלק ממארג גדול מאיתנו, של הווה ועבר ועתיד; ורק אחרי כל אלו מגיע גם אנוכי.
נשתדל להיות ראויים לכם, מורינו האחים המכבים, בן קלמנזון שנהרג בשבילנו ובני קלמנזון החיים למעננו. תודה לך מנחם, תודה מנחמנו.
