למשפחות החטופים יש תירוץ מובנה. אף אחד לא יכול לשפוט אותן, או להעמיד את עצמו במקומן. אם למשפחות חשוב לקיים אקט מחאתי, גם כואב, זכותן המלאה לקיים אותו, ובמדינה דמוקרטית אי אפשר ולא ראוי למנוע זאת מהן. אולם מה שראינו ביום העצמאות – שהיה רק דוגמא קיצונית להתנהלות רחבה הרבה יותר – הגיע לידי אובדן דרך של ממש, ומי שהדגים זאת באופן מובהק היה לא פחות מערוץ המיינסטרים הנצפה ביותר בישראל.
בליל יום העצמאות, ערוץ 12 בחר לשדר – ולא בדיווח חדשותי בדיעבד, אלא במקביל לטקס המשואות הממלכתי (עם כל הביקורת שאפשר לטעון כלפיו) – את טקס כיבוי המשואות של משפחות החטופים. טקס שכל כולו דיכוי וכיבוי, תרתי משמע, של רוח העם, בזמן שבו הוא זקוק בדיוק לדבר ההפוך. והשאלה שכולנו היינו צריכים לשאול, אם לא היינו מורגלים באופן הפעולה המטורף של מדינת ישראל בחודשים האחרונים, היא: ממתי הורדת המורל הלאומית הפכה למטרה בפני עצמה בשעת מלחמה?
מורל של מדינה, הנכונות להילחם ולהתייצב אל מול האויב, הוא משאב שמדינה חייבת לנהל ולשמור עליו מכל משמר. מדינה בדיכאון אינה מסוגלת להשיג את הנחישות הנדרשת בשביל לנצח מלחמה כבדת ימים ודמים. מי שדוחף באופן עקבי להורדת המורל הלאומי מוביל, גם אם לא במודע ובטח שלא בכוונה, את מדינתו להפסד. מי שמשכיח את הסיבות שבגינן יצאנו למלחמה, או לכל הפחות הופך אותן למשניות, ומנסה לשכנע את דעת הקהל שמטרות אלו חסרות תוחלת, פוגע בנחישות וביכולת של ישראל להתקומם כנגד תוקפיה, ולהשיב את הביטחון לדרום המוכה והצפון המפונה.
הדברים כה פשוטים ומובנים מאליהם עד שמביך להסביר אותם, אך דומה שהדבר נשכח. כל מדינה נלחמת זקוקה לרוח לחימה ולנחישות כאוויר לנשימה, והפצת יאוש תוך כדי מלחמה הוא מתכון להפסד. דוגמת מופת לכך היא האנגלים במלחמת העולם השנייה, ששמרו על רוח קרב, נחישות, ומורל גבוה גם אחרי שגורשו מאירופה באופן מביך, ספגו בליץ אווירי קטלני בעריהם והיו בסכנת פלישה. נאומיו המרוממים של צ'רצ'יל, שהפכו לקלאסיקות של העולם המערבי, נועדו לשמור על רוחו של העם הבריטי, שבזכותה שרדה אותה אומה גאה את המלחמה עד לניצחון. לצערנו אין לנו צ'רצ'ילים, וגם לא קרוב לכך, אך אנו בנים לאומה גאה לא פחות, שנלחמת מלחמה מוצדקת לא פחות, ובתנאים גרועים הרבה פחות. אל לנו לבחור בהבסת רוחנו, באופן פנימי, עם כל הכאב האדיר שבו כולנו מצויים, ועל אף המצוקה האדירה שבה מצויים אנשים שהאויב האכזר מתעלל בהם באמצעות החזקת יקיריהם. דווקא בשל אכזריות האויב, עלינו להיות נחושים אף יותר.
תבהלה 12 באצטלה של ציונים שמו את דגל ישראל בצד למעלה מתחילת המלחמה.
דווקה בערב יום העצמאות הדגל ירד
ועלה מסך מפוצל עם טקס כיבוי המשואות.
כי מבחינתם בשביל מה להרים לעם ישראל ולמדינת ישראל אם אפשר להחליש?
חרפה שאין כדוגמתה pic.twitter.com/fZ98GE8GPo— Yaniv Turgeman (@YanivTurgi) May 13, 2024
הסיטואציה האיומה שבה המלחמה מתנהלת במקביל לאירוע חטופים אזרחי וצבאי חסר תקדים, היא סיוט מורט עצבים, מלחמה פסיכולוגית שנוצרה ביד אומן מרושע על ידי סינואר, שיודע היטב כיצד ללחוץ על הנקודות הכואבות ביותר לישראלים. כחלק מאותה מלחמה, מתוך הבנה שישראל תובס אם רוחה תובס, בחר סינואר בשמחת תורה כדי להפוך את יום ששונה של ישראל ליום אסונה, ומי שמנסה להפוך את כל מועדי ישראל לימי אבל מתמשכים בשל פעולות סינואר, ממלא את משאלתו הכמוסה, ומקדם את מטרות מי שרוצים לנצח את המדינה היהודית. כוונותיהם של מארגני הטקס ודאי היו טובות, אולם הכוונות לא משפיעות על התוצאות, והתוצאות הן קידום מטרות אלו ממש.
דה-קונסטרוקציה של החגים הלאומיים לימים שהדגש בהם ממוקד באבל ובזעקה על החוסר, היא לא האינטרס הישראלי. ישראל לא יכולה להרשות לרוחה להיות מובסת, ועליה לעמוד קרועת לב אך נושמת, גם ודווקא בימים הלאומיים האלה, לקבל את הנס האחד אין שני. לא בשמחה הרגילה כבכל שנה, לא ביהירות חלולה, ודאי שלא באופן השוכח את המחירים הכבדים ששילמנו ושעוד נשלם, ואת מי ששילמו את המחיר. אך בהחלט בגאווה נחושה. ישראל תנוצח אם רוחה תנוצח. אנחנו חייבים להפסיק להביא, על מגש של כסף, את הניצחון על רוחה של ישראל לאויביה.
