אתמול, בטקס רב רושם ומיוחד, הודלקו המשואות בסימן הגבורה. בין הקטגוריות המרכזיות היו: כוחות הביטחון, כוחות ההצלה, מתנדבים ועוד. אני רוצה לחשוב שכולם ראויים, אך דבר חשוב אחד היה חסר: הייצוג וההוקרה למערך המילואים.
מי הזכיר אותם? מי השיא משואה לכבוד אותם 300,000 חיילים וחיילות, מפקדים ומפקדות ממערך המילואים, שרובם התגייסו אף ללא קריאה ותהליך גיוס מסודר מצה"ל? אכן, עזרא יכין, איש מופת ויקר הדליק משואה, אך לא מטעם צה"ל ולא להוקרת מערך המילואים – אלא להיותו חלק משרשרת הגבורה כבר כנער צעיר, במסגרת ארגון הלח"י.
מערך המילואים במלחמה
כבר מוקדם מאוד בבוקר ה-7 באוקטובר, עם היוודע חומרת ההתקפה באותה שבת שחורה וקשה, מיהרו עשרות אלפי לוחמים ומפקדים, כפרטים וכיחידות, להתגייס ולסייע במלחמה. היו שהתגייסו בתהליכי גיוס סדורים ביחידות, והיו כאלו שפשוט עלו על מדי הב' שבבית, הצטיידו בנשק אישי (אקדח) או נשק צה"לי באחת היחידות הקרובות, ויצאו ישר לשדה הקרב. אחרים הגיעו לאזורי הקרבות אפילו ללא נשק, סייעו לחלץ פצועים, לקחו נשק מחייל פצוע או הרוג, או אפילו נשקים של מחבלים שנהרגו, וכך הצטרפו ללחימה.
גם אני קצין במילואים, ובקרב על המסיבה פיקדתי על כוח שכלל את בני – קצין בסדיר – וכן שוטרים אמיצים שלחמו לצידי, ובולטים בהם מיכאל ואורון. לקראת הצהריים, בעודנו הודפים את התקפות המחבלים על עשרות אזרחים שאנו מגנים עליהם, הצטרפו אלינו שני לוחמי מילואים, חמושים ברובי קלצ'ניקוב. שאלתי אותם מי הם, והם ענו לי: "אנחנו אנשי מילואים, שמענו שיש מלחמה, הגענו לעוטף להשתתף בהגנה". "ואיך יש לכם קלאצ'?" שאלתי. "ראינו מחבלים הרוגים בדרך, לקחנו את הנשק והגענו להילחם". חילקתי להם גזרה להגנה, והמשכנו להילחם.
זו דוגמה קטנה, שראיתי באופן אישי ומקרוב. כאלו היו עשרות אלפים. כוחות המילואים נכנסו מייד, והחלו בתהליך לקיחת האחריות על היישובים, סייעו לייצב את ההגנה ולטהר את המרחב. גם מי שעצר את כוונת חיזבאללה להצטרף למלחמה מצפון, היוו כוחות המילואים שהגיעו במהירות, והבהירו לחיזבאללה כי קו ההגנה עומד איתן.
עד כה השתתפו במלחמה למעלה מ-300 אלף חיילי מילואים, והם אלו שאפשרו לצה"ל ולמדינת ישראל לצאת למתקפה, ולהגן בו זמנית בכלל הגזרות (כולל גזרת איו"ש). מערך המילואים, כחלק מצה"ל ומדינת ישראל, שילם מחירים כבדים. לוחמים ומפקדים רבים מדי נהרגו – בעלים, אבות לילדים, בעלי משפחות. גדודים רבים שירתו שלושה-ארבעה חודשים ברצף, ועתה מגיעים אף ל"סבב" נוסף. גם אני, עם תחילת המלחמה, כבר הבנתי שהשנה הקרובה תוקדש להגנה ולביטחון מדינת ישראל, וכמוני יש עוד אלפים המגויסים ברצף מאז ה-7 באוקטובר.
סיוע למילואים
צה"ל, בהובלת קצין המילואים הראשי, ובשיתוף פעולה של משרד הביטחון, הכנסת והממשלה, הוביל סדרת החלטות ומהלכים לתמיכה באנשי המילואים המשרתים במלחמה. סיוע בלימודים, הגנה מפני פיטורים, מענקים, קרן סיוע ועוד, היוו בסיס חשוב וערכי ליכולתם של הלוחמים להילחם בחזית, כאשר לפחות חלק מדאגות הפרנסה והלימודים מקבלות מענה ראוי, גם אם לא מלא (וזה אף פעם לא מלא).
ולא פחות חשוב – עם ישראל! כן עם ישראל, המחזק ותומך, עם של נתינה, אחווה וערבות הדדית. אין סוף יוזמות, פעילויות והתארגנויות לתמיכה במילואימניקים, סיוע בעבודה, סיוע למשפחה שבעורף, רכש ציוד ואמל"ח שצה"ל לא תמיד יודע לספק, בכלל ובזמן. עם שהשקיע באינספור דרכים כדי לחבק ולחזק את הרוח ואת תחושת היחד, "מי במלחמה, ומי על הכלים", כל אחד כפי יכולתו.
משפחות המילואים
אחרונים יקרים, בני המשפחות של המילואים. הם העוגן והבסיס המאפשר לכל מילואימניק לעזוב את ביתו ומשפחתו, את עבודתו, את העסק ואת הלימודים, ולהתייצב ברגע הקריאה כדי להגן על המולדת. הם שנותנים את הכוחות לא לראות את האישה (או הבעל) והילדים שבועות ארוכים, אולי להספיק להיפגש לזמן קצר באפטר, שהפרידה מהם אף קשה יותר מהרגע הראשון.
בעורף נמצאת האישה, "המפקדת" האמיתית של הבית, שבנוסף לדאגות האמיתיות לבעל שבחזית, נושאת בעול המשפחה, וממשיכה לגדל את הילדים לשגרה (שלא באמת קיימת). גנים, בתי ספר, צורכי הבית – הכול על כתפיה. אצל אלפי מילואימניקים, המשפחה פונתה מביתה שבדרום או בצפון, ובנוסף לכל הדאגות אין להן אפילו בית אמיתי להרגיש בו בטוחים – ובכל זאת הם ממשיכים לשרת, ולקבל את התמיכה הנחוצה מהמשפחה.
המשואה ה-13
מדינת ישראל באמצעות ועדת הטקסים, ולמרות פניות רבות שנעשו בעניין, לא מצאה לנכון ביום העצמאות ה-76 בסימן הגבורה והמלחמה, בסימן גיוסם של מאות אלפי המילואימניקים, ומיליוני האזרחים בני משפחותיהם, להוקיר בטקס המרכזי והרשמי את פועלם ואת מעשי הגבורה של אנשי המילואים, ובכלל את התגייסותם. מוצא אני את החובה והזכות, להוקיר, להעריך, לפקד ולהיות שייך, ולהשיא עבורם את משואתי:
לכבוד משרתי המילואים, הנושאים בזכות הגדולה להגנה על המולדת. לכבוד הלוחמים והמפקדים הגיבורים והאמיצים, אלו החיים ואלו שנפלו ושילמו את המחיר היקר מכול, ולכבוד פצועי הגוף והנפש. לכבוד אלו שמגיעים מהימין ומהשמאל, מהעיר ומהכפר, מכל העדות, דתיים וחילונים, המניחים את כל המחלוקות והשונות בצד, ונלחמים למען מטרה אחת משותפת. לכבוד אלו שבחרו להישאר מלוכדים ולהגיע. לכבוד אלו שברגע אחד לובשים מדים, וברגע אחר ממשיכים לתרום כאזרחי המדינה בכל תחומי החיים.
לכבוד נשות המילואים ובני המשפחות, שנשארו מאחור, שלחו את הבעל/האישה, את האבא/אמא, להילחם למען המדינה. לכבוד אלו שנושאים בעול המשפחה, החינוך וצורכי הבית והמשפחה. לכבוד אלו שנותנים את הכוח והבסיס הערכי ("מלחמה על הבית והמשפחה"). ולכבוד אלו ששילמו את המחיר היקר מכול בנפול יקיריהם.
אני גאה בכולכם, מצדיע לכם, ומשיא את משואת מערך המילואים, ולתפארת מדינת ישראל!
