פרשת אמור פותחת בהלכות הנובעות מקדושתם של הכוהנים. ההלכות נוגעות לשלושה תחומים: היטמאות למת, מנהגי אבלות, נישואין. התורה מחלקת בין כלל "הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן", כוהנים הדיוטות בלשון חכמים, ובין "הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו", ובכל אחד מהתחומים חמורים דיניו של כוהן גדול מדיני כוהן הדיוט.
ביחס לטומאה, נאסר על כוהן הדיוט להיטמא למת, אבל הותר לו להיטמא לקרוביו. מנגד, לכוהן הגדול נאסר להיטמא לכל נפשות מת, לרבות קרוביו, וכן נאסר עליו לצאת מן המקדש בשעת עבודה לצורך הלוויית המת.
ביחס למנהגי אבלות, נאמר על כוהנים הדיוטות: "לֹא יִקְרְחֻה קָרְחָה בְּרֹאשָׁם וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת". על הכוהן הגדול נאמר: "וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו אֲשֶׁר יוּצַק עַל רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִלֵּא אֶת יָדוֹ לִלְבֹּשׁ אֶת הַבְּגָדִים אֶת רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם" . גם כאן מדובר על מנהגי אבלות, כפי שנאמר מיד בסמוך "וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא", אלא שבכוהן גדול הקדימה התורה את מנהגי האבלות לאיסור ההיטמאות למת, ככל הנראה כדי לסמוך את הגדרת הכוהן הגדול כאדם ש"יוּצַק עַל רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִלֵּא אֶת יָדוֹ לִלְבֹּשׁ אֶת הַבְּגָדִים" לאיסור "אֶת רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם". את ראשו לא יפרע כיוון שיוצק על ראשו שמן המשחה, ובגדיו לא יפרום כיוון שלבישת הבגדים היא הממלאת את ידו, כלומר הופכת אותו לכוהן גדול.
ביחס לנישואין, נאמר על כוהנים הדיוטות: "אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ", אבל ביחס לכוהן הגדול נאמר: "וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח". הדין מנוסח באופן חיובי, והוא כולל גם איסור לקיחת אלמנה.
טקסי מעבר
עיון בלשון הכתוב מלמד ששלושה תחומים אלו נחלקים לשניים בלבד: יחס למת, הכולל את איסורי הטומאה ומנהגי אבלות, ונישואין. מסקנה זו עולה מכך שהן בכוהנים הדיוטות הן בכוהן גדול מציין הכתוב את הנימוק להלכות פעמיים, פעם אחת לאחר ההלכות הקשורות במת (טומאה ומנהגי אבלות), ופעם אחת לאחר הלכות נישואין. בכוהנים הדיוטות, לאחר איסורי טומאה ומנהגי אבלות, נאמר: "קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵא־לֹהֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱ־לֹהֵיהֶם כִּי אֶת אִשֵּׁי ה' לֶחֶם אֱ־לֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ", ולאחר דיני הנישואין נאמר: "כִּי קָדֹשׁ הוּא לֵא־לֹהָיו". ביחס לכוהן גדול נאמר לאחר ההלכות הקשורות למת: "כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱ־לֹהָיו עָלָיו אֲנִי ה'", ולאחר הלכות נישואין נאמר: "כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשׁוֹ".
עמידת אדם מול מיתת קרובו מחד, ונישואיו מאידך, ידועים בתרבות הכללית כשניים מהטקסים המכונים "טקסי מעבר". גם בספרות חז"ל יש קשרים ברורים בין שני טקסים אלו: ברכת אבלים לעומת ברכת חתנים, שבעת ימי אבלות לעומת שבעת ימי משתה, ועוד, ובכמה מקומות סומכים חכמים את הכנסת הכלה לקבורת המת: "מחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה ועל עסקי המת" (משנה שבת כג, ד); "מעבירין את המת מלפני כלה" (כתובות יז ע"א); "מבטלין תלמוד תורה להוצאת מת ולהכנסת כלה" (מגילה ג ע"ב), ועוד. במיתת קרובו עומד האדם מול תופעת סיום החיים וחדלונם, ובנישואיו מניח האדם את הבסיס להבאת תולדות והמשך קיומם של החיים.
כוהני ה', ובעיקר הכוהן הגדול, צריכים להקפיד מחד על ייחוסם לעתיד, "וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ בְּעַמָּיו כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשׁוֹ", ומנגד, להתעלם ממה שנראה כסיום החיים, שהרי הם עובדים במקדש, ו"שָׁם צִוָּה ה' אֶת הַבְּרָכָה חַיִּים עַד הָעוֹלָם" (תהילים קלג, ג). חיבורם של הכוהנים למקור החיים גובר על קישורם אל המוות, וכפי שניסח זאת הראי"ה קוק: "המות הוא חזיון שוא, טומאתו היא שקרו… מתעלים הם הכהנים בקדושתם מהקשבה שקרית זו" (שמונה קבצים ח, כג).
קדושה עצמית
בעוד שאצל כוהנים הדיוטות, גם החובה להימנע מטומאת מת וממנהגי אבלות וגם ההקפדה על הנישואין הן חלקיות, אצל הכוהן הגדול הן מוחלטות. הבדל זה אינו ברמת הקדושה בלבד, אלא תוצאה של הבדל מהותי במוקד קדושתם.
ביחס לכוהנים הדיוטות נאמר: "כִּי אֶת אִשֵּׁי ה' לֶחֶם אֱ־לֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ", וכן: "וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱ־לֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב" (ח). קדושתם היא תוצאה של הקרבת הקורבנות על ידיהם. אבל קדושתו של כוהן הגדול נמצאת בו עצמו: "כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱ־לֹהָיו עָלָיו", ונאמר עליו: "כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשׁוֹ". קדושתו של הכוהן הגדול היא קדושה עצמית. היא נובעת ממשיחתו בשמן הקודש על ראשו, ובאה לידי ביטוי בארבעת הבגדים הנוספים שהוא לובש: חושן, אפוד, מעיל וציץ. בבגדים אלה יש זהב, תכלת וארגמן, והם מסממני המלכות. גם המילה "נזר", הנזכרת גם כאן וגם ביחס לציץ הזהב (שמות לט, ל), והוראתה העיקרית היא עטרה (שמואל־ב א, י; מלכים־ב יא, יב), רומזת לכך. בהקשר זה יש להוסיף שאפילו המנהיג צריך לעיתים לעמוד לפני הכוהן הגדול, וכך נאמר על יהושע: "וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי ה' עַל פִּיו יֵצְאוּ וְעַל פִּיו יָבֹאוּ הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל הָעֵדָה" (במדבר כז, כא).
יש לזכור שעל פי פשוטו, אין במקרא ציווי למינוי מלך אלא היענות לבקשת העם בלבד (דברים יז, יד-טו). על פי דרכנו למדנו שסממני המלכות שמורים בתורה למנהיג הרוחני, מנהיג שתפקידו ללמד את העם תורה מחד ולעבוד לפני ה' במקדש מאידך (דברים לג, י), והוא נושא את שמות בני ישראל לזיכרון לפני ה' תמיד (שמות כח, כט).
