השאלה שמא אנטי-ציונות היא אנטישמיות במסווה או ביקורת לגיטימית על המדיניות של מדינת ישראל היא לא חדשה. אחת הדוגמאות הזכורות לשאלה הזו עלתה כבר ב-1975, כאשר עברה החלטה 3379 של העצרת הכללית של האו״ם, שהגדירה שהציונות היא ״צורה של גזענות ואפליה גזעית״, עלה הטיעון מהצד המתנגד להחלטה כי אנטי-ציונות היא למעשה מסכה, או יופמיזם, להסתרת דעות קדומות וגזעניות כלפי יהודים מאחורי אצטלה לגיטימית לכאורה.
קל להבין מאיפה השאלה (לצד ההאשמות מצד אחד וההתגוננות מהצד השני) הגיעה, כיוון שהתנגדות הזו מהווה תשתית חדשה, כזו שהיהדות לא הכירה עד קום מדינת ישראל ב-1948. עד אז היה נהוג לחלק את האנטישמיות לשני סוגים עיקריים: הקלאסית והמודרנית. בעוד הקלאסית נשענה על סיבות אמוניות למדוע כדאי וצריך לשנוא יהודים – היא זיהתה את היהדות עם יהודה איש קריות, עם הסגרת המשיח לידי הרומאים ודחיית בשורתו (האחרון תקף גם במקרה המוסלמי) – האנטישמיות המודרנית שאבה את הסבריה מהמדע, או פסאודו-מדע. לפי האנטישמיות המודרנית, את היהודים כדאי וצריך לשנוא כיוון שהם נחותים ביולוגית ותרבותית ומזיקים לסביבה שלהם. את הצורה הקיצונית והרצחנית ביותר של הסוג הזה של אנטישמיות הכרנו דרך הנאציזם הגרמני, לפיו הנחיתות הגזעית של היהודים הינה דטרמיניסטית ולא ניתנת לשינוי או תיקון, ולפיכך עליה להיכחד מעל פני האדמה. באופן מעניין, גם אוטו-אנטישמים רבים החזיקו בדעות שכאלה. אוטו ויינינגר, לדוגמה, היה יהודי וינאי שחי בסוף המאה ה-19 ותחילת ה-20 וכתב חיבור שטען שהטבע היהודי נחות ולא בר תיקון. זמן קצר לאחר פרסום הספר התאבד ויינינגר, אף על פי שהתנצר, כיוון שלכאורה לא היה מזור לפגמיו המולדים.
הציונות, אם כן, מהווה אתגר חדש להגדרה הנהוגה של האנטישמיות. הרי שני הסוגים ״הישנים״ נשענו על חוסר ברירה. אם אדם החזיק בתפישות אנטישמיות, בין אם קלאסית או מודרנית, לדידו אין דבר שהיהודי יכול לעשות כדי לשנות רוע טבעו, וזוהי לא בחירה אישית להיות נצר לאותו סנהדרין שהרשיע את ישו, ו/או זו לא בחירתו להיוולד לקבוצה בעלת מאפיינים ביולוגים נחותים. הציונות, להבדיל מאלה, היא אידיאולוגיה. אדם – יהודי או שלא – יכול לבחור באמונותיו האידיאולוגיות. בהינתן החינוך וההשכלה, או תוך כדי דיון והצגת טיעונים והוכחות נכונים, אדם עשוי לשנות את תפישת עולמו הלכאורה שגויה, ולהיות בר תיקון.
זו הסיבה שאותם מפגינים פרו-פלסטינים בקמפוסים ברחבי ארה״ב מתגוננים מאחורי טענותיהם, באומרם שהם לא גזענים אנטישמים, אלא רק אנטי-ציונים. מבחינתם הם מעניקים לסטודנט או לאיש הסגל היהודי בקמפוס שבו הם מפגינים בחירה. כך, השנאה שלהם מצטיירת לא כדטרמיניסטית או גזענית, כיוון שהם לא שונאים את היהודים כקבוצה דתית או אתנית, אלא רק שונאים את מדיניותה של מדינת ישראל, ולבקר מדיניות היא דבר לגיטימי מאוד, בניגוד לגזענות. לפיכך, הם טוענים, למקם אותם לצד ארכיטיפים אנטישמים אחרים כמו הנאצים, זה לא רק לא נכון – זו גם התחמקות מדיון מעמיק בדבר שהוא לחלוטין בר שינוי על בסיס החלטה מושכלת ושכלתנית.
מבחן האנטישמיות של שרנסקי
אלא שכאמור, השאלה שמא אנטי ציונות היא אנטישמיות היא לא שאלה חדשה, וכך גם התשובה אליה. לפני שני עשורים ניסח מי שהיה אז שר ללא תיק מטעם הליכוד (ובהמשך האחראי על המאבק באנטישמיות בתפוצות), נתן שרנסקי, מבחן שמטרתו לבדוק האם עמדה מסוימת היא אכן אנטי-ציונית ״תמימה," או שמא ״חצתה את הקווים״ והיא למעשה אנטישמיות למהדרין. למבחן הזה הוא קרא ״מבחן שלושת ה-D״ (The 3Ds test). המבחן מציב שלושה קריטריונים לפיהם ניתן לבחון ביקורת כנגד ישראל: דה-לגיטימציה (Delegitimization), דמוניזציה (Demonization) והאחרון, ואולי החשוב ביותר בעיניי – מוסר כפול (Double standards). מבחנו של שרנסקי הפך מאז לאבן בוחן או לכל הפחות לתשתית מוסכמת כמעט על ידי כל מכון או מרכז מחקרי שעוסק באנטישמיות, להפרדת ביקורת לגיטימית על מדיניות ישראליות מביקורת שהינה למעשה שנאת יהודים במסווה מתוחכם של שנאת מדינת ישראל.
ההפגנות בקמפוסים, קל להבחין, נכשלות כישלון מהדהד בכל אחד מהקריטריונים של שרנסקי. ראוי לומר: אין זה אומר שכל האלפים הרבים המפגינים באוניברסיטאות ברחבי ארה״ב הם אנטישמים. חלקם הגדול, במקרה הטוב, הם נוער תמים שמחפש להיות חלק ממשהו גדול יותר מהאני העצמי שלו, ואין דרך טובה יותר לעשות זאת מאשר להיכנע ללחץ החברתי הסמוי, ולהצטרף להפגנות הטרנדיות שכל החברים שלהם הולכים אליהן. אלו לא מבינים יותר מידי בנושא, אבל רואים צילומים של ילדים מתים מתוך הרצועה ומרגישים שהם צריכים לעשות משהו. במקרה הרע, הם נוער מוסת שדברי ההבל והשקרים אליהם הם נחשפים ברשתות החברתיות, בראשם טיקטוק, מתיישבים באופן מושלם על הנרטיבים הפרוגרסיביים השטחיים הנלמדים בכל האוניברסיטאות במערב, לפיהם העולם מחולק למדכאים ולמדוכאים, והם – האמריקנים הפריווילגים שמדינתם עוסקת באימפריאליזם גזעני ומדכא – מחובתם לקום ולצעוק את זעקת המדוכאים, שכן המדוכא תמיד צודק, והמדכא תמיד טועה.
בשני המקרים, הגורמים שמארגנים ומממנים את ההפגנות, לצד גורמים לא מעטים בתוך ההפגנות – סטודנטים וסגל אקדמי כאחד – הם אלה המכתיבים את הטון, והטון הוא אנטישמי המוסווה באצטלת ביקורת אנטי-ישראלית מכל כיוון ממנו נסתכל. אם נבחן את דרישות המוחים מהאוניברסיטאות שבהן הם מפגינים על פי המבחן של שרנסקי, נגלה שכבר ב-D הראשון הם נכשלים. דה-לגיטימציה היא הפיכתה של מדינת ישראל – לא מדיניותה – ליישות לא לגיטימית. ברשימת הדרישות שהגישו הסטודנטים להנהלת אוניברסיטת קולומביה, שמאז הפך לבון-טון גם ביתר האוניברסיטאות, מסמך שנוסח על ידי ארגונים מתועבים כמו SJP, CUAD וכמובן JVP, מופיעה בראש הרשימה הדרישה לעצור השקעות אוניברסיטאות שעומדות בממשק עם מדינת ישראל. הרשימה מפרטת חברות מתעשיית הנשק, אבל גם חברות ״אזרחיות״ כדוגמת אלפבית, אמזון ומיקרוסופט. זאת לצד דרישה לניתוק מוחלט מכל גוף אקדמי ישראלי שהוא – ולא רק אוניברסיטת אריאל או מכללת הרצוג, אלא גם מוסדות אקדמיים אחרים, שלא קשורים למדיניות ישראל בשטחים ושלא ידועים בחיבתם היתרה למשטר הנוכחי, כמו אוניברסיטת תל-אביב, העברית, חיפה ועוד. הדרישה הזו לא כפופה למדיניות מסוימת של הממשלה, אין בה תת-סעיף שמפרט באילו תנאים רשאית האוניברסיטה לשוב ולהשקיע או להסיר את החרם, אלא זו דרישה לחרם על המדינה ומוסדותיה מעצם קיומה. הדרישה שהאוניברסיטה תגנה את המלחמה בעזה (״ג׳נוסייד", להגדרתם), נמצאת בתחתית הרשימה, וקיימת ללא קשר לדרישה הראשונה.
עוד ברשימה, במקום השלישי בסולם הדרישות, היא חנינה כוללת למפגינים הפרו-פלסטינים וביטול סילוקם מהלימודים. הדרישה הזו היא מעבר לסולידריות עם חברים שנעצרו במהומות, היא למעשה דרישה בהכרה בסיסמאות שתויגו כאנטישמיות ואף על פי כן נשמעו בכל רחבי הקמפוסים – ולא על ידי מיעוט קיצוני, כפי שרבים אוהבים לומר. אותן סיסמאות, שלמדנו כבר לדקלם כמו "מהנהר ועד לים" ודומותיה נפוצות בכתב ובעל פה בכל הפגנה אליה תלכו, ולא בשוליים. הסיסמאות הללו הן לא ביקורת על מדיניות ישראל מאז 7 באוקטובר, וגם לא על מדיניות ישראל מאז 1967 – אלו סיסמאות נגד עצם תקומתה של מדינת היהודים, שנעשתה לדבריהם בחטא כפרויקט קולוניאליסטי על חשבונם של הפלסטינים, ויציאה כנגד מתן הלגיטימציה העולמית שלה להמשיך להתקיים. למעשה, הסיסמאות האלה נשמעו ברחבי קמפוסים אמריקניים כבר בצהרי 7 באוקטובר, בזמן שצה״ל עוד היה עסוק בניקוי עוטף עזה ממחבלים ואפילו כדור אחד לא נורה בתוך עזה. לכן התירוץ לפיו ההפגנות הן נגד מדיניות ישראל ברצועה מאוד לא משכנעות.
אף שהאשמה באנטישמיות עשויה להעלאות את תחושת העליונות המוסרית שלנו, היא לא מעודדת משהו פרודוקטיבי שמקדם את המטרות הישראליות
גם בקריטריון השני המפגינים נכשלים. דמוניזציה, היינו הדימוי של היהודים (או ציונים) כמפלצתיים ושטניים, היא תופעה רווחת גם היא כקמפוסים. בעוד שהמושג ״ציוני״ החליף את ״יהודי," הפרקטיקה היא אותה פרקטיקה. במקרה של חמיני ג׳יימס, חבר ב-CUAD ומי שהציג את עצמו כדובר מאהל המחאה בקולומביה, בו הוא הקליט את עצמו פורש את משנתו בפני הסגל האקדמי וטוען שצריך להוקיר לו תודה על כך שהוא לא מסתובב ורוצח ציונים, נימק את דבריו בכך ש״באותו אופן שבו אנחנו מרגישים מאוד בנוח שנאצים לא צריכים לחיות (…), כך גם ציונים לא צריכים לחיות בעולם הזה,״ ובכך השווה את הציונים לכל למשטר הכי שטני בהיסטוריה. במקרה אחר, בברקלי שבקליפורניה, נתלו פוסטרים עם קריקטורה של דיקן בית הספר למשפטים היהודי, ארווין חמרינסקי (שכל מי שאי פעם קרא שורה אחת מכתביו לא יכול לחשוד בו בלאומנות יתרה, בלשון המעטה), בהם נראה הדיקן עם שיניים חשופות ומריירות, בעודו אוחז בסכין ומזלג נוטפי דם. ״לא אוכלים ארוחות עם חמ (Chem, קיצור לועג לשם משפחתו של הדיקן) הציוני כל עוד עזה גוועת ברעב,״ נכתב בפוסטר, כביקורת ליוזמה נחמדה של הדיקן ואשתו לארח ארוחות ערב לבוגרי בית הספר.
באותו קמפוס, וגם באחרים, נתלו באופן תדיר שלטים ומסכי ענק ששידרו במהלך ההפגנות טענות קונספירטיביות ועלילות דם (בקמפוסים אחרים זה הוצג ״רק״ בפמפלטים ובנאומים). צה״ל, נטען בכמה מקרים, סוחר באיברי פלסטינים שנהרגו ברצועה. במקרים אחרים נטען שסיפורי האונס ועריפות הראשים הם ״שקרים ציוניים שנועדו להצדיק את רצח העם.״ לעיתים הדמוניזציה מוחלפת בדה-הומניזציה, או שלילת אנושיותם של היהודים. באירוע מסוים, גם הוא בקולומביה, נפוצה תמונה של בואש בצבעי כחול ולבן ועליו מוטבע דגל ישראל, והכיתוב: ״זהירות! בואש בקמפוס״. כל זה בתגובה לאירוע בו סטודנט יהודי הותקף על ידי מפגינים זועמים והגן על עצמו עם גז פלפל – דבר שבמהרה הופץ ברשתות החברתיות כ״מתקפה של חייל מצבא ההתקפה לישראל, שהפעיל מתקפה כימית (!) נגד מפגינים״. באירועים אחרים, חמורים פחות אבל חמורים בכל אופן, מפגינים חסמו בגופם ״ציונים״ מלהיכנס לקמפוסים, לכיתות או למתחמי האוניברסיטה, שכן אין לרוצחי תינוקות מקום במרחב המשותף יחד איתם. מיותר לציין שעצם הטיעון כי צה״ל רוצח במודע ובכוונה ילדים ואזרחים היא דמוניזציה בפני עצמה.
הקריטריון האחרון במבחן של שרנסקי לזיהוי אנטישמיות מוסוות הוא המוסר הכפול, והוא אולי החשוב, החורה והמורגש ביותר מכולם. בתחילת המלחמה התדיינתי עם קולגה וחבר מאוסטרליה (שבינתיים שונמך לדרגת קולגה בלבד), שהלין על כמות הפלסטינים ההרוגים וטען שישראל פועלת לא נכון. הקשתי עליו ושאלתי מה הוא היה עושה במקום ישראל אחרי 7 באוקטובר. תשובתו המיידית הייתה שהוא לא היה מפציץ בתי חולים, מסגדים ובתי ספר. הקשתי עליו עוד יותר – ביקשתי ממנו לא לומר לי מה לא היה עושה, אלא מה כן היה עושה במקום ישראל. הוא הרהר ואמר שהוא צריך לחשוב על זה. הדיון ההוא התקיים בסוף אוקטובר, ועד היום לא קיבלתי ממנו תשובה. באחד הפוסטים שלה ב-X, פניה עוז העלתה את הטיעון לפיו המערביים נחרדים ממדיניות ישראל ברצועה מכיוון שאנחנו מזכירים להם את עצמם, ועמוק בפנים הם יודעים שהיו מגיבים בדיוק באותו אופן, אם לא חמור בהרבה, אם מדינתם הייתה חווה אירוע דומה ל-7 באוקטובר, ועל כן מנקים את מצפונם כל עוד זאת בעיה של מישהו אחר, ועל חשבונו.
הכשרתי לא מאפשרת לי לנתח מהימנה את התהליכים הפסיכולוגים של אנשי המערב, אבל אמפירית קל להצביע על הסתברות התיאוריה: אף אחד לא יצא להפגין כשטורקיה טבחה בכורדים, כשאזרבייג'ן טבחה בארמנים, כשפקיסטן טבחה בבלוצ'ים, כשמיאנמר טבחה בבני הרוהינגיה, כשסין "חינכה מחדש" את האויגורים, כשאפריקאים טבחו באפריקאים אחרים או אפילו ערבים טבחו בערבים אחרים. ההפגנות התפרצו בווליום ובתדירות הנוכחיים רק כשישראל יצאה למלחמה בחמאס (או בכל עימות אחר עם הפלסטינים). אפשר "לפטור" את אנשי המערב בתירוץ של (אי) הזדהות תת-הכרתית עם מערביים כמוהם, אבל במבחן התוצאה יוצא שמכלל הקונפליקטים בכל רחבי העולם – רובם ככולם חמורים וחד משמעיים פי כמה וכמה מהמקרה הישראלי-עזתי, ומתרחשים בעוד שורות אלה נכתבות – ישראל זוכה ליחס מיוחד. וזאת עוד מבלי להזכיר במילה את מקרי העבר, בהם מדינות אירופה וצפון אמריקה הגיבו בברוטליות על תוקפנות כלפיהם בעשרות השנים האחרונות.
בחזרה לפולין
אבל בעוד הסטודנטים המוחים חוטאים במוסר כפול כשזה נוגע למדיניות החוץ של עולמם הגיאופוליטי, הם גם חוטאים בצביעות שזועקת לשמיים כשזה נוגע לעמדתם החברתית-מוסרית. אותם אנשים שנלחמו בשיניים ליצירת "מרחבים בטוחים" לכל אדם שמצא את עצמו חש מותקף על ידי מיקרו-אגרסיות שקיומן קיים רק בעולם הסובייקטיבי, כעת מבטלים בהינף יד את תחושותיהם של סטודנטים יהודים שמרגישים לא בטוחים בקמפוס. אותם אנשים שגרמו לפיטוריהם של אחרים משום שהגיעו עם סומבררו או כתר נוצות למסיבת הלווין כיוון שזה ניכוס תרבותי וגזענות לשמה, כעת מפרנסים בהמוניהם את יצרני הכאפיות וצועקים במגאפון מילים כמו אינתיפאדה ונכבה. אותם אנשים (לרוב, נשים) שיצאו להגנתן של נשים שחוו פגיעה או הטרדה מינית תוך הנחת מוצא שצריך להאמין לנשים מתלוננות גם אם מדובר במילה כנגד מילה, כעת דורשים לראות בעיניהם הוכחות למעשי האונס של חמאס, וכשאלה מוצגים בפניהם, הם מבטלים אותן כפרופגנדה שקרית.
יתרה מכך, כל מי שיצא לו להתכתב עם איש סגל או סטודנט לתארים מתקדמים באוניברסיטת עילית אמריקנית, יכול היה לשים לב באופן כמעט גורף שבחתימתו תמצא שורה המכירה בכך שהמוסד בו הוא לומד או עובד יושב על אדמה כבושה של עם משועבד. מי שלא זכה לחזות בכך, מוזמן להיכנס לכל אחד מאתרי הבית של אוניברסיטאות ליגת הקיסוס ולראות את ההצהרה הזו בעצמו. בעוד שזה איתות שעשוי לעורר גיחוך, זה גם יכול לשמש כמבחן: האם ישראלי שבאופן תיאורטי יוסיף לחתימה שלו הצהרה זהה, יהיה פטור מביקורת? התשובה היא שכמובן שלא. בעוד שהם רשאים להמשיך לחיות במדינתם, לעבוד בעבודתם ולעסוק בעיסוקם כקולוניזאטורים בעבור המחיר של הוספת חתימה במייל, הישראלי חייב לחזור לפולין כדי לכפר על חטאיו וחטאי אבותיו.
מילה נוספת על השימוש ביהודים האנטי-ציונים כדוגמת JVP או If Not Now ודומיהם. מבלי להיכנס לשיקוליהם, עמדתם או על מידת יהדותם של אותם יהודים, בסופו של דבר אלה משחקים של מספרים. על פי סקרים עדכניים, כ-89 אחוז מיהדות ארה״ב חשה קשר עמוק לישראל. מספרים דומים נצפו גם בתפוצה היהודית ביתר חלקי העולם. בעוד שזה בסדר להיות יהודי שחי בחו״ל (או אפילו בישראל) ולא להזדהות כציוני, ההישענות על אלה בידי המפגינים בקמפוסים כעלה תאנה שמוכיחה לכאורה שההפגנות אינן אנטישמיות אלא אנטי-ציוניות, לא באמת מחזיקה מים. העדפת מיעוט קטן ושימוש בו במקביל לשנאת הרוב מעידה לא על פלורליזם, אלא על בררנות סלקטיבית המסתירה שנאה וחושפת את הבלוף. למשל, אדם המציג את נטורי קרתא – אותה כת אנטי-ציונית קטנה המונה אלפים ספורים של חברים – כ״היהודים האמיתיים,״ בעצם חושף את שנאתו לאותם מיליוני היהודים האחרים, המזויפים או שלא. התנהגות שכזו מדגימה כיצד העדפת המיעוט והדרתו של הרוב הן לא ביטוי לסובלנות ופלורליזם, אלא לצביעות המונעת משנאה. אדם שטוען שהוא לא אנטישמי, רק שונא יהודים ציונים, אומר למעשה שהוא שונא את הרוב המכריע של היהודים בעולם.
אז מה?
אחרי כל זה, צריך לומר עוד דבר: אז מה אם הסטודנטים אנטישמים? בחלקו האחרון של החיבור ״טופיקה״, אריסטו מספר שאחת הדרכים להתחמק משאלה היא לעורר התנגדות לאדם ששאלה אותה, ״כיוון שהעונה לא יודע מה לענות והשואל לא יכול להמשיך לשאול״. מה שמוכר יותר כאד הומינם – כלומר טיעון לגופו של טוען ולא לגופו של עניין – היא נטייה שאנחנו הישראלים חייבים להיגמל ממנה. בעוד היינו רוצים שהדבקת הכינוי ״אנטישמי״ לכל תוקף ומבקר, בין אם הוא אכן כזה או שלא, ישתיק אותו, זה פשוט לא עובד ומצטייר כהתחמקות. לא רק כי אפשר לשכנע את המפגין האדוק ביותר, אלא כי על כל אחד כזה ישנם עוד חמישה שלא מפגינים אבל מאוד רוצים להבין מה קורה. הדרך שלהם להבין היא, בין היתר, באמצעות התבוננות בוויכוחים שלנו בתקשורת וברשתות.
לכן חשוב לזכור: אף שהאשמה באנטישמיות עשויה להעלאות את תחושת העליונות המוסרית שלנו, היא לא מעודדת משהו פרודוקטיבי שמקדם את המטרות הישראליות. לאט-לאט מפגינים בני שיח פוטנציאלים משלימים עם התואר הזה בהבנה שזה המחיר הפעוט שהם צריכים לשלם עבור דבקות במה שהם מבינים כצודק, מתחפרים בעמדתם וגורמים לטוען הישראלי להיראות כמו אחד שמתחמק בעזרת טיעון לגופו של טוען ולא לגופו של עניין. ישראל מנהלת את המלחמה הצודקת ביותר בתולדותיה ויש לה צידוקים טובים שמסבירים את פעולותיה הצבאיות. לכן גם ביקורת קשה, אפילו הצבועה ביותר, היא לא ביקורת פסולה עד שלא מסבירים את פגמיה באמצעות הטיעון. טיפול בהטיה אנטישמית דרך טיעון מנומק, ולא דרך האשמה או גינוי היא הדרך הטובה ביותר לאתגר עמדות גזעניות, ובסופו של יום, ״אנטישמיות״ היא לא טיעון.
