ביום רביעי ל' בניסן, היום האחרון של בין הזמנים, אלי פתח את המזוודה השחורה הגדולה שלו והניח אותה על רצפת חדר ילדותו. הוא הכניס לתוכה את נעלי הבית שלו, ערמת גופיות מכובסות, לבנים מקופלים, גרביים מגולגלות ואת פיג'מת הקיץ שלו שהייתה מורכבת משרוואל עם הדפס של להבות אש שהוא קנה פעם בטיילת של טבריה וחולצת טריקו שחילקו בקאמפ של הישיבה לפני שלוש שנים עם הסלוגן המאוד לא מתוחכם: הכי טוב דרך תבונה! שזה השם של הישיבה שבה אלי למד. אחר כך הוא תחב בתיק קטן מברשת, משחת שיניים ומי פה ושני סוגים של דאודורנט ותמיסה לעדשות ומסרק ושמפו והניח את התיק הקטן על ערמת הגופיות המקופלות ואז קיפל את המגבת הכחולה האהובה עליו וסגר טוב־טוב את משחת הנעליים השחורה וגם אותן דחף פנימה ואחרי שכל האביזרים החיוניים של אלי היו מסודרים במזוודה הוא הכניס גם את הגמרא מסכת בבא מציעא שאמורים ללמוד בזמן הבא. ככה מעל לכול. וסגר את הרוכסן והעמיד את המזוודה ליד הדלת ועליה הניח את התפילין שלו ועל הידית הוא תלה את הקולבים של כל החולצות הלבנות המגוהצות ואת הנרתיק עם החליפה של שבת ולידן את הקופסה המרובעת של המגבעת של שבת וזהו.
אבא של אלי היה עוזר לו לסחוב את כל החפצים למכונית ואז מסיע אותו לישיבה ובדרך הם היו שומעים רדיו, ולא מדברים הרבה, למרות שהיה ביניהם קשר מיוחד
אמא של אלי, כמנהגה בקודש, הושיטה לו את השקית עם הפינוקים שהיא נהגה להכין לקראת הזמן החדש. בשקית היו עוגיות בראוניז מעשה ידיה, שאת טעמן הא־לוהי ואת ריחן הבלתי רגיל הכירו היטב חברי החדר של אלי וגם קופסה עם קרקרים שיפון וכמה חפיסות מנטוס ובמבה נוגט. ובין כל הדברים האלה אמא של אלי הייתה תמיד משאירה לו פתק קטן עם ברכה לזמן הבא ובו היא תמיד הייתה כותבת לו כמה היא גאה להיות אמא שלו וכמה היא גאה שהוא תלמיד חכם שלומד בישיבה מבוקר עד לילה וכמה הנוכחות שלו בבית בתקופת בין הזמנים היא דוגמה משמעותית לאחים הקטנים שלו ואלי היה קורא את הפתק הזה באיזו פינה, כדי שחלילה חברים שלו לא יראו אותו מתרגש, כי בישיבה לא מומלץ להתרגש ככה בפומבי.
אבא של אלי היה עוזר לו לסחוב את כל החפצים למכונית ואז מסיע אותו לישיבה ובדרך הם היו שומעים רדיו, ולא מדברים הרבה, למרות שהיה ביניהם קשר מיוחד. אבל קשר כזה שאין בו הרבה מילים. ואז כשהם היו נכנסים לרחוב של הישיבה אבא של אלי היה מנמיך את הרדיו ואומר, זמן קיץ הא? ואלי היה אומר, כן, זמן קיץ. ואבא של אלי היה מסתכל עליו בחיוך קטן ואומר לו, יאללה. שטייגען רצח שיהיה. ואלי היה מהנהן. ואבא שלו היה טופח לו על הגב בגאווה. ואז היה אומר לו, תאמין לי אלי, אין לך מושג מה אני הייתי נותן עכשיו כדי לחזור לתקופה של הישיבה. ואז המבט של אבא של אלי היה נתקע על האופק והוא היה מפליג במחשבה קצרה ואלי היה מסתכל עליו ואומר לו, מה, למה? ואבא של אלי היה אומר, תכלס אין כמו ללמוד תורה מבוקר עד לילה. ועוד בלי טרדות ובלי הפרעות ובלי שטויות. תנצל את הזמן אלי. הימים האלה לא יחזרו. ואלי חייך והנהן וחשב לעצמו שדווקא יש לו מדי פעם טרדות והפרעות ושטויות אבל הוא לא אמר לאבא שלו כלום. ואז הוא ירד מהמכונית ולקח את הדברים ואבא שלו נישק אותי על הלחי ונפרד ממנו לשלום.
אחרי שאלי ארגן את כל הדברים בחדר שלו וקפץ לבית המדרש להניח את הגמרא הוא גילה שהרבה בחורים עדיין לא הגיעו. ככה זה בשבוע הראשון של הזמן. הערב ירד, אלי הלך לשטיבלך הסמוך לישיבה להתפלל ערבית ולספור ספירת העומר ומשם לקח אוטובוס לטייל קצת בגן סאקר.
אלי לא זכר שהלילה האחרון של בין הזמנים הוא הלילה העמוס ביותר בשנה. גן סאקר היה אפוף עשן מנגלים ומאות ילדים וילדות מתרוצצים ומשחקים ושרים ומדברים ואברכים רודפים אחריהם, ואמהות מכינות להם לחמניות עם נקניקיות או חזה עוף בפפריקה שבדיוק יצא מעל גבי המנגל החד־פעמי. ואלי הסתכל על כל הטררם הזה שיש אפשרות לראות אותו כחינני אבל גם יש אפשרות לראות אותו אחרת ואז, עוד לפני שהוא הספיק להשלים מחשבה בראש, ניגש אליו יהודי עם שיער אפור וחולצה אפורה, מחזיק ביד דגל ישראל גדול ושאל אותו, סליחה בחור, אתה יודע איפה זה גן הוורדים? ואלי הסביר לו בדיוק איך להגיע לגן הוורדים, והיהודי עם הדגל הסתכל על אלי ואמר לו, מה זה פה כל החגיגות האלה והמנגלים? יום העצמאות הוא לא שבוע הבא?
