בעוד קבוצה ועוד קבוצה קיבלתי אמש את הקישורים לנאומו של מנחם קלמנזון, אמש בטקס חלוקת פרסי ישראל. מנחם, שיצא בצהרי שמחת תורה עם אחיו אלחנן הי"ד ועם אחיינו איתיאל לעוטף עזה, ופעל לחילוץ משפחות מתוך קיבוץ בארי, בית אחרי בית, עד נפילתו של אלחנן מאש מחבלים, נשא דברים לא ארוכים, אך הזכיר לכולנו כמה אמיתות פשוטות. "בשבת בצהריים אלחנן, אחי שכה חסר לי ביום הזה, קרא לי ולאיתיאל לצאת איתו לדרום", סיפר מנחם. "את אחיי אנוכי מבקש. ידענו את הסכנה ולמרות הפחד לא שאלנו את עצמנו למה אנחנו עושים את זה, הלמה היה ברור. למרות הפחד לא יכולנו להפסיק, כאשר אתה יודע שאחיך בסכנה אין לך חופש בחירה".
מנחם הוסיף והזכיר אירוע אחד מתוך היום הקשה הזה שבו עסק בחילוץ המשפחות מתוך הקיבוץ. "בבית משפחת מאיר, מיכל סירבה לפתוח את הדלת. היא ואחותה פחדו. מבעד לדלת היא התחננה 'תדבר, שנשמע את העברית שלך'. היא לא פתחה עד שצעקתי 'שמע ישראל ה' אלו-הינו ה' אחד', ואז הדלת נפתחה מיד. אתוודה, זו לא הייתה תפילה, זו הייתה זעקה: 'אני יהודי, אני פה בשבילך, בבקשה תפתחי את הדלת'. הקריאה הזו הדהדה באותו יום ברחבי העוטף על-ידי אלפי לוחמים שיצאו לשם מתוך ערבות הדדית עמוקה. עזבו הכול, סיכנו הכול, מתוך רעות ואחוות אחים. את הנקודה הזאת כמעט ואיבדנו, נקודה של אחווה ושל שותפות גורל ודרך".
שלשום היה זה נאומה של עפרה לקס, אמו של לוחם סיירת מטכ"ל נוה לקס שנפל מאש מחבלים, גם כן בבארי, במהלך הלחימה העזה ברחבי הקיבוץ. בעוד קבוצה ועוד קבוצה הגיע הנאום אותו נשאה עפרה בטקס יום הזיכרון בחלקה הצבאית בלוד, ובו אמיתות פשוטות, כמעט בנאליות: "בימים כאלו יש לנו שתי ברירות. לשקוע, להוריד את הראש, ולומר שאנחנו לא יכולים יותר, או להחליט שאנחנו, מהמקום הכי אזרחי שלנו, בלי מדים ובלי נשק, מנצחים את המחבלים מדרום ומצפון ו'על הדרך' מגרשים את הייאוש. איך מנצחים מחבלים בלי נשק? הולכים זקוף, מחליטים שממשיכים לחיות, ממשיכים לדבוק בעם הזה ובארץ הזאת, מודים על ה'יש' וממשיכים קדימה".
אם יש לכם זמן לצפות רק בקטע אחד מכל טקסי יום הזיכרון אתם חייבים לצפות בזה. עפרה לקס @ofralax2, אמו של נוה הי"ד, בשם המשפחות השכולות בטקס בלוד. pic.twitter.com/C8W3lZRIUe
— אלי ברק (@EliBarak11) May 12, 2024
"אנחנו נלחמים מלחמה ארוכת שנים מול אויב אכזר מאין כמוהו. אויב שבכלל לא אכפת לו עם מולו עומדים חיילים או נשים או תינוקות והוא רוצה להרוג אותנו ולסלק אותנו מפה, ואם אי אפשר את כל זה – לפחות לייאש אותנו. אז אנחנו לא ניתן לו לנצח. נמשיך את דרכם של הבנים הגיבורים שלנו, נמשיך את שמחת החיים שלהם, נמשיך לבנות. לבנים שלנו היתה תודעה היסטורית עמוקה, הם ידעו שהעם שלנו לא נולד אתמול, שיש לו היסטוריה ארוכה מאוד, היסטוריה שידעה עליות ומורדות, מלחמות וניצחונות, ויש לו יעוד. אנחנו שייכים לעם שנושא את דגל האמונה והמוסר, עם שתמיד יש לו תקווה", הוסיפה עפרה.
לכאורה אין בדברים, לא של עפרה, לא של מנחם, ולא של אף אחד מהדוברים האחרים כמוהם שום חידוש. אז מדוע הם הפכו לויראליים כל כך? משום שהם מחזירים אותנו לאמיתות הפשוטות והידועות, שהאווירה הציבורית והתקשורתית במדינת ישראל מתעקשת להשכיח מאתנו. הם עומדים בניגוד חזיתי לאווירת המורך והייאוש שאופפת את השיח הציבורי, ומעניקים לנו תזכורת לרוח הגבורה שעשתה לאורך כל הדורות את עם ישראל למה שהוא. הם מאפשרים לנו לרגע אחד להביט על המציאות במבט אחר, כזה שלא מדחיק את האסון שחווינו כולנו ואנחנו עודנו חווים בעיצומם של הימים הללו, עד שננצח וחטופינו ישובו לביתם, אבל מבקש לא להתמכר לייאוש ולחידלון. במקומם הוא מזכיר לנו מדוע אנחנו כאן, ומדוע היחד שלנו הוא לא ארעי ובר חלוף אלא ביטוי של הכוח המיוחד של העם שלנו. אז תודה מנחם, תודה עפרה, ותודה לעוד רבים שמורדים בדיקטטורה של מורך הלב, מיישרים מבט אל המציאות, זוקפים קומה וממשיכים בדרך מלאת התקווה לגאולת עם ישראל בארצו.
