כשאבו־מאזן אמר לאנשי השמאל שביקרו אצלו שהאמריקנים הציעו לו קונפדרציה עם ירדן, התברר שהולכת ומתחוללת מהפכה תודעתית, וזה כלל לא משנה שאבו־מאזן התנגד ועבדאללה מלך ירדן אמר שזה קו אדום מבחינתו.
זה התחיל אחרי העברת השגרירות האמריקנית לירושלים, כשטראמפ אמר: "הורדתי את ירושלים משולחן המשא ומתן". באחת מההדלפות על "עסקת המאה" נאמר גם שהאמריקנים הציעו לפלסטינים את אבו־דיס כבירתם. לפני כחודש פרסם העיתון "אל־אחבאר" הלבנוני פרטים מתוך טיוטת המתווה המוצע להסדרה בינלאומית בעזה, בשותפות אמריקנית. בין הנושאים שעלו דובר על הקמת נמל תעופה בסיני ונמל ימי באסמאעיליה. הרעיונות הללו מתכתבים היטב עם הרעיון להרחיב את רצועת עזה לצפון סיני, רעיון שהעלה בעבר גם נשיא מצרים א־סיסי ונאלץ לחזור ממנו.
החלטתו של טראמפ להפסיק את מימון אונר"א לוותה באמירה חזקה בהרבה, שיש להוריד מעל שולחן המו"מ את "זכות השיבה" הפלסטינית. לכן, כשאמר השבוע אבו־מאזן בעצמו שהצוות האמריקני הציע לו להקים קונפדרציה עם ירדן, התברר שיש כאן באמת חשיבה חדשה. אם נפעל כראוי תדחק באופן הדרגתי את תוכנית שתי המדינות.
אם מתייחסים לנושאים שהועלו בדיוני הצוות האמריקני, מתקבל שיח שונה לגמרי משיח אוסלו וממאפייני מתווה קלינטון, מפת הדרכים, תוכנית ג'ון קרי וכו', שכולם שייכים לתוכנית שתי המדינות שמאפייניה מדינה פלסטינית בגבולות 67' שבירתה ירושלים, כולל חילופי שטחים.
די ברור שאבו־מאזן והרש"פ במתכונתם לעולם לא יסכימו לשום מתווה שלא כולל את חלוקת ירושלים ובירה פלסטינית בה. גם אין סיכוי שאבו־מאזן יחתום על ביטול זכות השיבה, כך שעוד טרם נכנסים לפירוט של הסדר כלשהו בשטחי יו"ש, הפלסטינים אינם פרטנר.
ברם, ניתנת בידינו הזדמנות פז לשינוי השיח התודעתי בארץ ובעולם. עד 1993 הקונצנזוס הישראלי היה נגד מדינה פלסטינית, כולל מצע מפלגת העבודה. רק השוליים בשמאל הישראלי דיברו על מדינה. ארה"ב והקונצנזוס העולמי דרשו אמנם מישראל לסגת מ"שטחים כבושים" ולהגיע להסדר עם שכנותיה לפי החלטות האו"ם 224 ו־338, אך כל צד נתן פרשנות אחרת להחלטות הללו.
הסכמי אוסלו פרצו את הסכר התודעתי ויצרו פרדיגמה בינלאומית שלפיה הפתרון האפשרי היחיד הוא "פתרון שתי המדינות". לצערי גם נתניהו בנאום בר־אילן ב־2009 תרם לכך. כל שר חוץ במדינות העולם שנכנס לתפקידו משמיע רק מנטרה אחת: הפתרון היחיד לסכסוך העתיק במזרח התיכון הוא הקמת מדינה פלסטינית, ומדינת ישראל תוקעת את הפתרון הזה.
העיקרון החשוב מאוד העולה מההדלפות משיחות ההסדרה בקהיר ומדברי אבו־מאזן לאנשי שלום עכשיו היא שבעיית ערביי יו"ש לא תוכל לבוא על פתרונה על חשבון מדינת ישראל.
אורי אליצור ז"ל, שניסח את תוכנית "שלום בארץ" עם חנן פורת ז"ל והח"מ, כתב בתוכנית ש"אי אפשר לדרוש מן העם היהודי העני במשאבי קרקע שהוא ורק הוא יקצה מתוך כבשת הרש שלו את כל האדמה הדרושה לפלסטינים כדי להתקיים. הפתרון היחיד האפשרי לבעיה הפלסטינית הוא פתרון אזורי". בתוכנית הצגנו את גישת הפתרון האזורי, שלפיו תושבי הרצף הפלסטיני ביו"ש יהיו אזרחיו של מנהל עצמי אוטונומי פלסטיני בעל זיקה קונפדרטיבית לירדן, ויחזיקו דרכונים ירדניים. מעמדה המדיני של רצועת עזה המורחבת ייקבע במו"מ בין הפלסטינים למצרים. הישות המדינית העזתית תהיה נפרדת לחלוטין מהמנהל העצמי ביו"ש, תתרחב לצפון סיני ותזכה שם לתשתיות נמל ותעופה.
לרעיונות הללו היה קשה מאוד לחלחל באווירת "שתי המדינות". כעת, אחרי כישלון כל תוכניות השלום, הגיעה עת ההתפכחות. כעת אנחנו חייבים למנף את הרעיונות שמעלה הצוות של טראמפ ולהבהיר שיש חלופה הגיונית וצודקת לתוכנית שתי המדינות.
אף שהצוות האמריקני מדבר עדיין על מדינה פלסטינית ברוב שטחי יו"ש, ודורש לחבר אותה לעזה, שוק הרעיונות השתנה. תפקידנו הוא לעצב ולנתב אותו לפתרון המנהל העצמאי לפלסטינים והריבונות לישראל.
