לפני חמישה וחצי חודשים, בראש חודש ינואר, קרעתי את שריר התאומים. זה קרה במשחק כדורסל, במוצאי שבת, באולם שבו חבריי לפרקט ואני משחקים כבר כמעט עשור. פתאום, משום מקום, בלי קשר לכלום, הרגשתי כאב מטורף ברגל. לא עשיתי שום תנועה חריגה. לא מתחתי שום שריר. זה פשוט קרה לי. בלי סיבה מיוחדת. טאק! כאב מטורף ברגל. חדר מיון. צילום. ואבחנה שוברת לב של רופא מומחה – השריר קרוע, ההחלמה תיקח חודשים ארוכים, בחודשיים הראשונים אתה תצטרך קביים, ופיזיותרפיה, לאט לאט תחזור ללכת, ומי יודע, אולי עוד כמה חודשים תחזור לשחק כדורסל.
לפני חמישה וחצי חודשים קרעתי את שריר התאומים ברגל שמאל. כשחזרתי הביתה מבית החולים, לא הייתי עצוב בכלל. להפך. המלחמה הייתה אז בשיאה. יחידת המילואים שלי לא גייסה אותי. חברים טובים שלי נלחמו בעזה. בתל־אביב עדיין נשמעו אזעקות. הנפש שלי הייתה שבורה ומרוסקת. כך שהפציעה הפיזית שהיתה לי ברגל, בסך הכול "השלימה" את מה שהלך לי בלב. הקריסה הנפשית הפכה סוף כל סוף לקריסה פיזית. סוף סוף רואים עליי משהו. אני לא ממשיך לתפקד כרגיל. קרסתי. הנה תראו.
חמישה וחצי חודשים חלפו מאז אותה פציעה ארורה, ורק השבוע, אחרי אינספור טיפולים שקיבלתי, אחרי אינספור תרגילי פזיותרפיה (שלא באמת עשיתי אני מודה), אחרי כמויות גדולות של משככי כאבים שנטלתי, רק השבוע חזרתי לפרקט. איי איי אייי כשנכנסתי לאולם הכדורסל, הרגשתי שהרגליים שלי ממש רועדות. פחדתי להיפצע. פחדתי לקרוע את השריר שוב. פחדתי לקרוס. פחדתי שאני עושה טעות. כמה שעות לפני תחילת המשחקים, שלחתי הודעה ליוסי, חברי הטוב, ואמרתי לו שאני מפחד לבוא, ויוסי כתב לי, "תשחק בזהירות. אחרי פציעה משחקים בזהירות. תרוץ קצת, תמסור קצת. לאט לאט". ואני התרגשתי מההודעות שלו, ונסעתי למגרש, ושיחקתי, והייתי גרוע, והיה לי כיף.
במשחק הראשון איבדתי שני כדורים. החטאתי שלוש זריקות. הבחור שעליו שמרתי קלע עליי שלושה סלים. הייתי כל כך גרוע. הייתי החוליה החלשה בקבוצה שלי. ובאמת תוך כמה דקות הפסדנו. במשחק השני קלעתי נקודה אחת. במשחק השלישי קלעתי עוד שני סלים מצ'וקמקים. גם את המשחקים האלה הפסדתי. שיחקתי גרוע. שיחקתי לאט. שיחקתי בזהירות. אין מה לעשות. הגוף שלי עבר טראומה. אחרי פציעה משחקים בזהירות.
והחברים שלי ששיחקו איתי, לא התעצבנו עלי. לא. הם הבינו שבן אדם שלא משחק חצי שנה, לא יכול לחזור לשחק כאילו כלום. שוב ושוב הם מסרו לי, ודרבנו אותי לזרוק. ואני החטאתי והחטאתי והחטאתי. והם לא התבאסו עליי. הם ניסו לעזור לי לחזור לעניינים. ובאמת, לאט לאט, ממשחק למשחק, הרגשתי איך הגוף שלי מתרגל מחדש לזירת האסון הזו. ממשחק למשחק הביטחון שלי גדל. ובמשחק האחרון, באותו היום, כבר שיחקתי לא רע בכלל. לא כמו פעם לא צריך להגזים. אבל קלעתי כמה נקודות. והקבוצה שלי ניצחה! ובסוף אותו הערב, ממש הצלחתי לדמיין, שיום אחד אני אחזור לעצמי. יום אחד הרגל שלי תחזור לעצמה. יום אחד אני אוכל לשחק בשמחה ובביטחון. ולא בכזו חרדה עגומה. יום יבוא. לאט לאט. אחרי פציעה משחקים בזהירות. שכוייח זה הסיפור.
איזה עצוב מה שקרה לנו כאן בישראל. איזה עצוב, שככה נראים החיים כאן, בארץ הזו, בשנת אלפיים עשרים וארבע. אני חושב על כל המשפחות שאיבדו את יקיריהן. אני חושב על כל הקיבוצים שהתפרקו. אני חושב על כל החטופים האומללים. אני חושב על הבתים הנטושים בצפון. איזה ייאוש. לא מזמן העברתי הרצאה, ובסוף ההרצאה ניגשה אליי אישה מרגשת, שבעלה ובנה נרצחו בשבעה באוקטובר. כמה ימים אחר כך נפגשתי במקרה בגינה בירושלים עם ידידה שלי, שבנה נפל בעזה. מדי שבוע אני מקבל מיילים מהמורה שלי, שבנה עדיין פצוע, בשיקום, בבית החולים. הכאב נמצא כאן איתנו. הוא בא בלי שקוראים לו. הוא בכל מקום. הארץ הזו פצועה וחשופה ושבורה ומדממת. האם אי פעם נוכל לחזור לעצמנו. האם אי פעם נוכל לחיות כאן כבני חורין.
העצב מוריד אותי למטה. אבל גם כשאני בתחתית אני יודע, אני מאמין – עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד. עוד נוכל לחיות כאן בארץ הזו, כמו פעם. המלחמה תהפוך לזיכרון כואב ומשתק. אבל החיים יפקעו ממנה הלאה. זה מה שהחיים עושים כל הזמן, השמש תמיד זורחת בבוקר, הנודניקית הזאת, היא אף פעם לא אומרת די. העצים מתחילים ללבלב, הפירות מתחילים להבשיל, החיים זורמים הלאה, וגם אנחנו נזרום איתם. גם אנחנו נחזור לפרקט, כמו פעם, נאכל פסטה בערב, ונכין סנדוויצ'ים בבוקר, ונלך לים לפעמים, ונסתכל על הילדים משחקים בחול. זה יקרה לאט לאט, קמעה קמעה, יוסי החבר שלי מהכדורסל אמר שאחרי פציעה משחקים בזהירות, לא צריך להתנפל על החיים שאליהם אנחנו מתגעגעים. המלחמה תיגמר יום אחד, ואנחנו נצלע כמה חודשים, ונעשה פיזיותרפיה (אולי), ויום אחד, קשה לדמיין את זה עכשיו, אבל יום אחד נחיה כאן חיים רגילים. לאט לאט. יהיה בסדר. אחרי פציעה משחקים בזהירות. יום יבוא ונחזור להיות דומים למי שהיינו. אולי נהיה קצת יותר זהירים, מפוחדים ופגיעים. אבל יהיו לנו את החיים הפשוטים שלנו. שאליהם אנחנו כל כך מתגעגעים. יום יבוא, לאט לאט. אני מאמין.
