לדברי הראשון לציון, הרב יצחק יוסף, שקרא לבני התורה להיות הראשונים לעזוב את ציון אם יגויסו, אין צורך להשיב; ברי שה"איום" חסר כיסוי. אבל חובה גמורה להשיב לקביעתו על הפְּטור ההלכתי שיש כביכול ללומדי הישיבות מחובת ההשתתפות במלחמת מצווה. החובה כאן להשיב היא מפני חילול ה' בפרהסיה שדבריו יוצרים. ולא לי היה להשיב על הדברים, כי אם לחכמי ישראל; בקול רם וצלול היה עליהם להגיב – אך ציפייה זו נכזבת, ולא לראשונה. אולם במקום שיש חילול ה' אין חולקין כבוד לרב.
הטענה הראשונה שהעלה הראשון לציון היא: "שבט לוי פטור מהצבא. לא לוקחים אותם, בשום פנים ואופן". המקור לקביעה זו הוא דברי הרמב"ם (סוף הלכות שמיטה ויובל) כי שבט לוי "לא עורכין מלחמה כשאר ישראל". אולם כל מי שלומד רמב"ם יודע שאין דרכו במילים מיותרות: הרמב"ם לא קבע "לא עורכין מלחמה", אלא "לא עורכין מלחמה כשאר ישראל". מפורש אפוא שגם שבט לוי עורך מלחמה, אך לא "כשאר ישראל". וכוונת הדברים כבר נתבארה יפה בידי מי שהיה ראש ישיבת בריסק, רי"ד סולובייצ'יק, בנו של הגרי"ז הלוי:
מה שכתב הרמב"ם דשבט לוי לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, אין הכוונה שהם מופקעים כלל מיציאה למלחמה, דנראה דהיכא שצריכין להם בשעת המלחמה גם הם היו יוצאים, וכל עיקר כוונת הרמב"ם הוא שאין מוציאין אותן לכתחילה ליכנס למלחמה כשאר כל ישראל, כיון שהם חיל ד' והובדלו לעבוד את ד' ולשרתו ולהורות דרכי ד' ומשפטיו; אך בוודאי אם יהיו צריכים לכהנים בעריכת המלחמה גם הם היו יוצאים. ואם כן לא קשה מידי מה שכתב הרמב"ם דכהן גדול שקידש אלמנה וכהן הדיוט שקידש גרושה אינם חוזרים מעורכי המלחמה, כיון דבאמת אינם מופקעים כלל מיציאה למלחמה (חידושי הגרי"ז לסוטה מג ע"א, בני ברק תשס"ב).
פטורם של לויים אינו אפוא עניין כלל לנידון דידן, כאשר "צריכין להם בעריכת המלחמה".
"זו היא שאיבדה מלכותנו"
אך אפילו הנחנו כי שבט לוי פטור מן המלחמה, מה עניינו לבני הישיבות? התשובה מצויה בהמשך דברי הרמב"ם שם:
לא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעבדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלוקים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בִקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קֹדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזיכה לכהנים וללוים. הרי דוד אומר "ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי".
לפי הטענה, בני הישיבות הם אלה שמתאר כאן הרמב"ם כ"מי שנתקדש קודש קדשים", ודינם כדין שבט לוי שפטור כביכול מן המלחמה. אך אפילו היה מקום לייחס לרוב בני הישיבות את הכתרים הנדירים שקבע כאן הרמב"ם, הרי גם בזה צריך לדעת ללמוד רמב"ם: מפורש בדבריו כי לא השווה את איש המעלה שתיאר לשבט לוי לעניין דיני מלחמה, אלא אך ורק לעניין שכתב, היינו ש"יהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים וללוים". הדברים אמורים במעלתו ובסיוע שמיים שיסתייע הימנו (וכדברי הרדב"ז על אתר, שה' הוא שיזכה להם, ולא שישליכו עצמם על הציבור), וכלל לא בהלכות מלחמה. והרי מדובר ב"כל באי עולם", היינו אף בגויים (ראו למשל מנחות פו ע"ב: "עדות הוא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל"); והלא בגויים אין מדובר כמובן בפטורם ממלחמות ישראל. והואיל ונתבאר שגם שבט לוי עצמו אינו פטור ממלחמה דידן, ברי שכל הדברים הללו אינם עניין כלל לנידוננו.
ומשעה שטענת שבט לוי בטֵלה ומבוטלת, הרי ההלכה פשוטה וידועה: כיון שהכול יוצאים למלחמת מצווה, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה (משנה סוטה ח, ז), כל שכן שתלמידי חכמים חייבים לצאת, כפי שמוכח בסוטה י ע"א, וכדברי הערוך שצוין שם במסורת הש"ס. וכן כתב בעל "קרן אורה" (סוטה סוף פרק ח), ואין כל מחלוקת בדבר.
ולענייננו יש להוסיף את דברי החזון אי"ש:
נראה דהא דתנן דבמלחמת מצוה אפילו חתן מחדרו, לא איירי [אין מדובר] בזמן שצריכין לעזרתם לנצחון המלחמה, דזה פשיטא דבשביל פיקוח נפש והצלת העם כולם חייבין, אלא אפילו בזמן שאין צורך אלא למספר מסוים (וכן היו רוב מלחמותיהם שלא היה מקום לחיל הצבא הלוחמים אלא למספר מסוים) היה רשות ליקח חתן מחדרו, שאין להחוזרים שום זכות במלחמת מצוה. וכן במלחמת רשות, אינן פטורין אלא בזמן שאין נצחון ישראל תלוי בהם, שמספר הצבא שצורך בהן יש בלעדן, אבל אם יש צורך בהן חייבין לבוא לעזרת אחיהם, וגם שב הדבר למלחמת מצוה (חזו"א אורח חיים, סימן קיד ס"ק ג).
נמצא כי יסוד האפשרות לפטור מגיוס נעוץ בכך שהציבור החרדי מוגן בכל מקרה על ידי הצבא; כי מעתה כבר אין כאן פיקוח נפש מיידי עבורנו, שהרי "אנחנו" איננו בסכנה – יש מי שמגן עלינו: לא התורה שמגנא ומצלא (ודי להיזכר בישיבת חברון תרפ"ט)
מעתה נופלת מאליה טענתו השנייה של הראשון לציון ש"כל מה שניצלנו במלחמה הזאת… רק בזכות בני הישיבות ואברכים. הם מגנים על כל החיילים ועל כל עם ישראל". טענה זו מנוגדת חזיתית להלכה: מה שמציל ומגן על עם ישראל הוא בגדר "כבשי דרחמנא", ואילו לנו, שלומי אמוני ישראל שאיננו מתיימרים לנבואה, אין אלא מצוות התורה; והתורה מטילה עלינו, כאמור על כולנו, להתגייס ולהילחם במלחמת המצווה שבה עסקינן. ועל הסומכים על ביטחונות המנוגדים להלכה תחת ללמוד מלחמה, כבר קבע הרמב"ם: "וזו היא שאיבדה מלכותנו והחריבה היכלנו והגיעתנו עד הלום וכו' ולא נתעסקו לא בלמידת מלחמה ולא בכיבוש ארצות" (איגרת על גזירת הכוכבים, אגרות הרמב"ם, מהד' ר"י שילת, עמ' תפ).
המתבטל ממצוות המלחמה בשל לימוד תורה בעת הזאת, הוא בדיוק כמי שמתבטל משאר כל המצוות כדי ללמוד תורה – נגד ההלכה הפסוקה (רמב"ם הל' תלמוד תורה ג, ד) שלימוד תורה פוטר משאר מצוות אך ורק כשיכולות הן להתקיים בידי אחרים. לימוד תורה המנוגד לתורה לא סוף דבר שאינו מציל ומגן, אלא קטרוג גדול יש בו חלילה, והרי הוא בבחינת מצווה הבאה בעבירה; עליו נאמר "הלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא, ואמר ר' יוחנן: הלמד שלא לעשות נוח לו אילו נהפכה שילייתו על פניו ולא יצא לעולם" (ירושלמי ברכות ג ע"ב). "שעיקר חביבות תלמוד תורה הוא משום דתלמוד תורה גדול שמביא לידי מעשה, משום הכי הלומד שלא על מנת לעשות הוי גרעון בגוף מצות תלמוד תורה" (רי"י קנייבסקי, קהילות יעקב, שבת, סי' יא). הלכך, "מי שלמד דברי תורה ואינו מקיים עונשו חמור ממי שלא למד כל עיקר" (דברים רבה ז, ד).
מלחמות מצווה מובהקות
יש לציין שהראשון לציון לא העלה טענות רוֹוחות אחרות בענייננו. כך, למשל, הטענה שמלחמת מצווה טעונה תנאים שאינם בידינו, כגון סנהדרין או מלך: סנהדרין אינה עניין אלא למלחמת רשות (משנה סנהדרין א, ה; רמב"ם הל' מלכים ה, ב), ומלך הוא "מי שהעם ברשותו להוציאם לצבא" (רמב"ן, סוף הוספותיו למצוות לא־תעשה שמָנה הרמב"ם); וכבר קבעו הפוסקים בעקבות זאת כי מלחמות ישראל בתקופתנו הן אכן מלחמות מצווה מובהקות (ראו, לדוגמה בעלמא, רש"י זֶוין, לאור ההלכה, ירושלם תשס"ד, עמ' פח, על מלחמות השחרור, סיני וששת הימים: "אין לך מלחמת מצוה וחובה גדולה מזו"; רי"ש אלישיב, קובץ תשובות א, רמג, בתשובה לר"י שילת על מלחמת יום הכפורים, ועוד רבים).
אף החשש מפני ירידה רוחנית בצבא לא הועלה בדברי הראשון לציון – ויפה עשה. טיבו של חשש זה ניכר מתוך שיקול פשוט: לוּ יצויר שהצבא היה מסיר את הגנתו על הישיבות וריכוזי החרדים, והללו היו עומדים בפני ברירה מיידית – להישחט, חלילה וחס, בידי האויב או להילחם, אין ספק שההוראה הייתה להתגייס, וכל החששות העתידיים היו בטלים ומבוטלים, כדין פיקוח נפש הדוחה כל איסורים שבתורה (למעט שלושת הידועים) ואף כל ירידות רוחניות הכרוכות בהם. נמצא כי יסוד האפשרות לפטור מגיוס נעוץ בכך שהציבור החרדי מוגן בכל מקרה על ידי הצבא; כי מעתה כבר אין כאן פיקוח נפש מיידי עבורנו, שהרי "אנחנו" איננו בסכנה – יש מי שמגן עלינו: לא התורה שמגנא ומצלא (ודי להיזכר בישיבת חברון תרפ"ט), שהרי התורה היא הקובעת כאמור שבכי האי גוונא יש דווקא להיבטל הימנה ולהילחם; אלא צה"ל הוא המגן.
אך "נשכחה" השאלה ה"קטנה": מהו יסוד חיובו של צה"ל להגן על מי שמסרב להשתתף בהגנתו שלו (והשוו "קומץ מנחה" על מנחת חינוך, רלז)? כדאי להיזכר בדברי הפירוש המיוחס לרש"י על תענית טו ע"א: "ישרים עדיפי מצדיקים"; או בדברי הנצי"ב מוולוז'ין (הקדמה ל"העמק דבר" על בראשית): "הקב"ה ישר הוא, ואינו סובל צדיקים כאלו אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם, ולא בעקמימות אף על גב שהוא לשם שמים, דזה גורם חורבן הבריאה והריסות ישוב הארץ".
לא נותר אלא להתפלל שייטע ד' בלב כל לומדי התורה את ההכרה הראשונית: זאת התורה לא תהא מוחלפת – לא בהגיגים פסאודו־תורניים ולא בטיעונים עוקרי הלכה; יזכו כל הלומדים שתיהפך להם תורתם לסם חיים, ודברי דבורה הנביאה על מי ש"לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת ה' לְעֶזְרַת ה' בַּגִּבּוֹרִים" ייהפכו להם לברכתו של אדוננו הרמב"ם (מלכים ז, טו):
וכל הנלחם בכל לבו, בלא פחד, ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העולם הבא, שנאמר "כִּי עָשׂה יַעֲשֶׂה ה' לַאדֹנִי בַּיִת נֶאֱמָן כִּי מִלְחֲמוֹת ה' אֲדֹנִי נִלְחָם וְרָעָה לֹא תִמָּצֵא בְךָ וגו' וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת ה' אֱ־לֹהֶיךָ".
