לפני כמה שבועות נסעתי עם הסופר ניר ברעם במשך כמה שעות, וזו הייתה הזדמנות טובה לפתח שיחה. במכון לאסטרטגיה ציונית אנחנו עומדים בפני פתיחה של "מרכז מיצוי זכויות" בצור־באהר שבמזרח ירושלים, ומאחר שידעתי שברעם יצא ב־2015 למסע ביהודה, שומרון ומזרח ירושלים בין מתנחלים לפלסטינים, ותיעד אותו בספר "הארץ שמעבר להרים" ולאחר מכן גם בסרט באותו שם, סיפרתי לו על הפרויקט בצור־באהר ושאלתי לדעתו. הוא ענה לי: "לכו להתנדב בראס־חאמיס. שם המצב באמת קשה".
ראס־חאמיס, הוא סיפר לי, היא שכונה ירושלמית שנמצאת בצד הפלסטיני של גדר ההפרדה. חיים שם 80 אלף תושבים על 3 קמ"ר, ובמובן הפשוט ביותר של המילה התושבים שם חיים בזבל וסובלים מאספקת מים משובשת. בה בעת הוא שלח אותי לצפות בסרטו, וזה מה שעשיתי השבוע. לא ידעתי למה לצפות. בהיותו חבר במחנה השמאל, חשבתי שכל סרטו יעסוק בתהייה "כיצד אנחנו מחמיצים שוב ושוב את ההזדמנות לשלום". עמוק בלב הייתה לי תקווה לשמוע קולות של פלסטינים המביעים השתוקקות אמיתית לשלום ולסיום הסכסוך, אבל לא אלו היו הקולות.
ברעם בחר לראיין את מנאל תמימי מנבי־סלאח, דודתה של עאהד תמימי שתקפה חיילים ישראלים וישבה על כך בכלא, ושהפכה ל"אנה פרנק" של יהונתן גפן, "ז'אן דארק" של גורי מינצר ו"שרה גיבורת ניל"י" של רם כהן. משפחת תמימי היא חמולה שרבים מבניה עסקו בטרור ועוסקים בו. מנאל תמימי עצמה מנהלת חשבון טוויטר ומצייצת ציוצים אנטישמיים, אנטי־יהודיים ואנטי־ישראלים. ברעם שאל את תמימי: "אם אנחנו מציעים לכם שתי מדינות, גבולות 67', ירושלים בירת פלסטין, בלי התנחלויות – את לוקחת?". ומנאל שואלת: "מה עם הפליטים? האם הם יוכלו לחזור לאדמתם?". ברעם משיב לה: "אז הבעיה היא לא הכיבוש, זה משהו עמוק יותר, העניין הוא בעצם 48'. יש משהו שאת מוכנה להתפשר עליו?". היא חושבת, ועונה שלא.
במקרה אחר הוא פוגש את פואד, תושב שועפאט שעובד כאלטעזאכן במודיעין, וחולם לחזור לגור על אדמת אבותיו, שחיו לפני מלחמת העצמאות בכפר אל־בורג' באזור שבו נמצאת היום מודיעין. בשבילו החלום הזה הוא מהות החיים.
בריאיון ליהודה נוריאל מ"ידיעות אחרונות" בעקבות צאת הספר והסרט אמר ברעם: "עניין 48' הוא חובק כול. לא פגשתי פלסטיני אחד שזה לא מרכזי אצלו. כל מו"מ יצטרך לדבר על 48', זכות השיבה ופיצויים… השמאל הישראלי תקוע בפתרון שתי המדינות. בשמאל יש עצלות אינטלקטואלית ונטייה להיצמד למשהו מלפני 20 שנה שאין לו שום היתכנות. השמאל הישראלי אומר, נמשיך לקיים תהליך שלום שמת מזמן, ונמשיך להגיד שיום אחד יהיו כאן שתי מדינות, אבל בתוך תוכנו נדע שהתנאים השתנו, רק לא נגלה לאף אחד.
"לא ראיתי תשוקה למדינה פלסטינית, כמו שאנחנו חושבים, אלא רצון לשפר את איכות החיים והיכולת לנוע ולפגוש קרובים, במקום מחסומים… מעבר לכך, אני חייב להודות שיש לא מעט פלסטינים שהפתרון שלהם הוא בלי ישראל. מיאוס עמוק מהישראלים ומהיהודים. יש כאלה, רבים בדור הצעיר, שאי אפשר לדבר איתם על שלום ושהעמדות שלהם הוקצנו, והרכבת הזו כבר יצאה מהתחנה".
התיעוד של ברעם מרתק. שוחר שלום הולך לעמת את החלומות שלו עם המציאות ומגלה שהמציאות השתבשה לו, ושצריך לחלום חלומות אחרים. הוא לא יושב בבית קפה תל־אביבי מהביל ומדבר על הכיבוש בזמן שכף רגלו לא דורכת במזרח ירושלים או ביו"ש.
תפיסת 48' כנקודת פתיחה לסכסוך אולי לא תפתיע אנשי ימין, אבל זה בהחלט גילוי מפתיע בשביל הצד השמאלי של המפה. זו הייתה נקודה עיוורת. הייתה נטייה לחשוב שהשנים מרככות את הקונפליקט, ושהפלסטינים (ואולי גם ערביי ישראל) מוכנים לוותר על חלום השיבה, אך האשליה הזו מתפוגגת. החדירה לשורש העמוק של הסכסוך, בלי לשטח אותו לכדי קווי 67' ופתרון שתי המדינות, היא התקדמות רצינית בשיח. עכשיו נראה מי כאן רוצה כמה מיליוני בני פליטים ובני בניהם של פליטים שישובו לשיח־מוניס (רמת־אביב) ולערתוף (הר־טוב) ולאבו־שושה (רמלה). ומי שרוצה לדעת אם זכות השיבה חלה גם על הבית שלו, שייכנס לאתר "זוכרות".
