גיוס החרדים: אפילו אבות האומה לא סמכו על הנס

בשיחה שמסר הרב יחזקאל לוינשטיין, המשגיח של ישיבת פוניביז', בתקופת מלחמת ששת הימים, הוא דיבר על חשיבותה של הכרת הטוב. בחור ישיבה, אמר, צריך להיות "נושא בעול עם חברו", לחוש את צערו של החייל שרץ עתה בשדה הקרב ומסכן את עצמו עבורו. נראה שהיום הולכות ומתפשטות בעולם הישיבות הליטאי השקפות שונות. היה גם ראש ישיבה שהשמיע מסר תוקפני הפוך, והשווה את הכרת הטוב שצריך לחוש כלפיהם לרגש התודה שיש לחוש לעובדי האשפה (דבר נכון כשלעצמו).

והנה בא כעת הרב יצחק יוסף והכריז: "בזכות מי ניצלנו מן הטילים האיראניים, הרמטכ"ל? בזכות בני הישיבות!". ולא נתקררה דעתו של הראשון לציון עד שדחה בבוז את בקשתם של "רבנים סרוגים" שיחזור בו מהצהרתו הקודמת, שלפיה אם תלמידי הישיבות ייתבעו ללכת לצבא הם יֵרדו מן הארץ.

הרב יוסף לועג ל"רבנים הסרוגים" שהסירו את הגלימה ואת ה"אצטלא דרבנן", אך תלמידי החכמים שבארץ ישראל לא התהדרו והתייחדו בלבושם, לא הסתכלו בקנקן אלא במה שבתוכו. האמת הפנימית איננה נבחנת בחיצוניות, לא תימצא בממסדים, לא תצמח במסגרות חיצוניות ועל ידי לחצים חברתיים. היא לא תימצא בהמון ובהתנהגות עדרית, אלא מתוך בחירה וחירות אישית של נפש האדם.

במלחמה הזאת עמדו הרבנים הסרוגים ותלמידיהם בקשה שבמבחנים. תורתם נצרפה באש הקרב, במסירות נפש ממש, והתבררה לעיני כול כתורת אמת. שמענו ברטט מפי חיילים פשוטים, הוריהם ורבניהם, דברי אמונה נשגבים שדורות לא נשמעו כמותם. הם נתגלו כגדולי הגיבורים והמאמינים, שאיש לא מגיע לקרסוליהם.

גם הם מאמינים שזכות לימוד התורה גדולה ושהיא "מגנא ומצלא", וכי זכותה גדולה גם מזכות של עשיית מצווה. ואף על פי כן, כשלימוד התורה עומד מול "מצווה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים – עשיית מצוה עדיף" (תוספות מועד קטן ט, ב). וכפי שמסביר זאת האדמו"ר הראשון מסלונים: "דעיקר המצווה של לימוד בכדי שיקיים את המצות כשיבואו לידו, ודבר זה הוא התכלית של הלימוד… ולכך בכל מצווה שאי אפשר על ידי אחרים, צריך לבטל את לימודו בכדי לקיים את המצווה" (יסוד העבודה ב, ט). ו"כל האומר אין לו אלא תורה – אפילו תורה אין לו" (יבמות קט, ב). ומי שמתעקש להמשיך ללמוד בשעה זו, עליו אמר רבי יוחנן: "הלומד שלא לעשות, נוח לו אילו נהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לעולם" (ירושלמי שבת א, ב).

איש לא יעלה בדעתו שאם היה יושב ולומד וראה אישה טובעת בנהר לא יקפוץ למים אלא ימשיך בלימודו, ובזכות התורה היא תינצל. אדם כזה הוא חסיד שוטה, וביטל מצוות "לא תעמוד על דם רעך" (סנהדרין עג, א; סוטה כא, ב). ואם הדבר כך ביחס ליחיד, בוודאי כך הוא כאשר מדובר בסכנה קיומית של כלל ישראל. אסתר לא הסתפקה בשלושת ימי הצום והתפילה, אלא אמרה למרדכי: "וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי" (ד, טז). והוא הדין במלחמת מצוה של "עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם" (רמב"ם מלכים פ"ה).

הרב קניבסקי ניצח

זכות התורה גדולה. אנו מאמינים שהרוח היא שתכריע את גורל האדם, וכי הצלחתו מותנית ברמתו הרוחנית והמוסרית. אולם עינינו רואות שהדבר איננו מתקיים בפועל באופן ישיר ומיידי, אלא בחשבון עמוק שנשגב מהבנתנו. אם זכות התורה עצרה את הטילים האיראניים, מדוע לא עמדה לנו בשמחת תורה? ואם משום שהיו שם מחללי שבת, מדוע לא הצילה את עולי מירון? אנו איננו מתיימרים לקבוע מה גרם למה, אלא נוהגים כתורה, שהחשיבה את המציאות ודרשה להתנהל על פי כלליה, ו"אין סומכין על הנס".

אפילו אבות האומה שזכו להשגחה גלויה, לא סמכו על הנס אלא פעלו בדרכים ריאליות כדי להגשים את ייעודם. וכך כותב רבינו בחיי בן אשר בפירושו לפסוק "וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם":

על דרך הפשט, יצאו ישראל ממצרים חלוצים כאנשי צבא היוצאים למלחמה. ואף על פי שאין ישראל כשאר העמים שיהיו צריכים להזדיין כנגד האויבים, דרך התורה לצוות שיתנהג אדם במקצת בדרך הטבעי והמקרה, ואחר כך יפעל הנס. וכן מצינו שאמר הקב"ה ליהושע "שים לך אורב לעיר מאחריה", ועם מלומדי הנסים והנפלאות – למה יצטרכו לאורב? אלא שרצון התורה בכך שיעשה אדם בדרך הטבע כל מה שבידו לעשות והשאר יניח בידי שמים. וכן אמר שלמה המלך: "סוס מוכן ליום מלחמה, ולה' התשועה". כלומר, חייבים בני אדם להישמר בנפשותיהם ולהכין סוסים וכלי מלחמה, והקב"ה יושיע כי תשועה לו לבדו יתברך.

רבי דוד אבן זמרא, הרדב"ז (המאה ה־16), לעג לתלמידי חכמים שמבקשים פטור ממס שמירה בהסתמכם על התורה ש"מגנה ומצלא", אבל מגלים את צביעותם כשאינם מסכימים בשום פנים שיפקירו אותם ללא שומרים:

החכמים צועקים לאמר תעמידו שומרים, והם בעצמם מודים דבעו נטירותא [שצריכים שמירה]. היש מן הדין או מן הסברא שיכופו את הבעלי בתים להעמיד שומרים, ולא יסייעו עמהם? ולכוף אותם על כיוצא בזה לא אמרה אדם מעולם. ואי אמרה לא צייתינן ליה, כי לקתה מדת הדין… ואף על פי שיש טעם אחר, כי מסופק אני אם יש עתה מאן דלא בעי נטירותא, איני נכנס בחקירה זו עתה, כי דברַי יעציבו את קצת חכמים ולכן השתיקה טובה מהדבור (שו"ת רדב"ז ח"ב תשנב).

ה"מתנגדים" הליטאים היו תמיד רציונליים ומחוברים אל המציאות, ואין כמותם לחפש את מיטב החדשנות הרפואית. כולם מבינים שהרף שקבע הרמב"ן, "ברצות השם דרכי איש אין לו עסק ברופאים" (ויקרא כו, יא), ראוי רק ליחידי סגולה, ואילו הציבור הולך בדרכו של הרמב"ם:

אם רעב אדם ופונה אל הלחם ואכלו… האם נאמר שהסיר בטחונו מה'? והוי שוטים יאמר להם, כי כמו שאני מודה לה' בעת האוכל שהמציא לי דבר להסיר רעבוני ולהחיותני ולקיימני, כך נודה לו על שהמציא רפואה המרפאה את מחלתי כשאשתמש בה" (פירוש המשניות פסחים ד, י; כך נפסק בשולחן ערוך יורה דעה, שלו).

אלא שעם השנים החלה ההשקפה החרדית לייחס תפיסות והנהגות השייכות ליחידי סגולה קדושי עליון הראויים לנס, גם לציבור הרחב. היום כל עיתון ואתר חרדי מלאים בסיפורי מופתים. זה החל בסיפורים חינוכיים על עושי מצווה, כמו שומרי שביעית שזכו לברכה מופתית והחיטים המקולקלות שזרעו אחרי השמיטה הניבו יותר מיבולי שכניהם, ונמשך בסיפורי צדיקים. היום המופת האישי המוסרי לא מספק, אלא בכל אירוע מוצאים את ניסי ההשגחה, המלווה אותנו בכל צעד.

כך הוכרעה ההלכה הציבורית במגפת הקורונה. ר' גרשון אדלשטיין ע"ה נשאל כיצד לנהוג בהנחיות משרד הבריאות, והכריע שזו סכנה גמורה וכי על פי הדין יש להישמע לאזהרת הרשויות ולהימנע מלהתפלל וללמוד בבתי הכנסת ובישיבות. כך כבר עשה ר' ישראל סלנטר, שבשנת תר"ט, בעת מגפת החולירע בווילנה, עלה על בימת בית הכנסת ביום הכיפורים ואכל לעיני כולם. אך הציבור לא ביקש הלכה אלא "רוח הקודש" ונהה אחרי ר' חיים קניבסקי ע"ה, שענה כלאחר יד ומן הלב שאין לגעת בישיבות. איני יודע כמה שילמו על כך בחייהם, אבל הציבור נהג במסירות נפש כאילו הייתה זו שעת השמד ממש.

הוראת שעה הפכה לנחלת הכלל

אחרי השואה היה צורך להציל את התורה. החזון איש ביקש להחזיר עטרה ליושנה, והרב כהנמן הקים את ישיבת פוניבז' וחקק עליה את הפסוק "בהר ציון תהיה פליטה והיה קודש". הם זכו להצלחה כבירה. עם השנים והדמוגרפיה זכינו לריבוי לומדי תורה שמעולם לא היה בישראל. אלה זוכים להיות כאוכלי המן וכבימות המשיח: "לא נתאוו החכמים והנביאים לימות המשיח… אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה ולא יהיה להם נוגש ומבטל כדי שיזכו לחיי העולם הבא" (רמב"ם הלכות מלכים יב).

אלא שההלכה מכוונת לעולם הזה, והראשונים לא סמכו על הנס אלא חיברו שמיים וארץ וחייבו את האדם בהשתדלות. כך אמרו חכמינו:

ה' רועי לא אחסר. זהו שאמר הכתוב "כִּי ה' אֱ־לֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ" (דברים ב, ז). ר' יעקב אומר: יכול אפילו יושב ובטל? תלמוד לומר "בכל מעשה ידך", אם עשה אדם הרי הוא מתברך, ואם לאו אינו מתברך (ספרי דברים טו, יח).

וכך קבע רבינו שלמה בן אדרת, הרשב"א:

ואפילו החסיד שבחסידים אין להם רשות לעשות במלאכתן דרך הבטחון, רק כדרכו של עולם. שלא יאמר אדליק נרי במים או ביין ואסמוך על הנס… אין זה ממיעוט הבטחון, דאדרבא, אסור להשען על הנס (שו"ת הרשב"א ח"א תיג).

ואם בנוגע לחיי היחיד יש לנקוט זהירות יתר, ביחס לגורל הרבים על אחת כמה וכמה, והרי הוכרעה כבר ההלכה ביחס לאורח החיים הראוי:

תנו רבנן: "וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ", מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ", יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר "וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ", הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל. רבי שמעון בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח – תורה מה תהא עליה? אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר "וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם", ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר "וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ", ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן, שנאמר "וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ". אמר אביי, הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי ולא עלתה בידן (ברכות לה, ב).

ההלכה ברורה. היחיד יכול לנסות לנהוג כרבי שמעון, להתמסר לתורה ולצפות שמלאכתו תיעשה בידי אחרים, אבל זו אינה הנחיה לרבים שצריכים להתפרנס בדרך הארץ, כפי שהורה רבי ישמעאל. הוסיף והסביר רבי שמואל אידלס, המהרש"א:

ודאי יש צדיקים גמורים שמלאכת עצמן נעשית על ידי אחרים, אלא שמעטים המה, ואין לכל אדם לסמוך על זה לומר איני עושה מלאכה כלל לפי שמלאכתי נעשית על ידי אחרים, שצדיק גמור אני.

וטרם הזכרנו את המשנה ודברי הרמב"ם בעקבותיה: "כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חִלל את השם, ובִזה את התורה, וכִבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא" .

הרמב"ם עצמו התפרנס משותפות מסחרית עם אחיו ר' דוד, ומשטבעה ספינתו של זה בים, חי מעמל כפיו כרופא בארמון המלוכה בקהיר. במשך הדורות נטו הפוסקים מדבריו, בהוראת שעה. אך היום אותה הוראה שבדיעבד או לשעה הפכה לדרך לכתחילה של ציבור גדול.

מדינה איננה יכולה להתקיים בלי צבא וכלכלה. החזון איש עצמו לא חשב שכולם ילמדו. הוא חיבב את קיבוץ חפץ חיים של פועלי אגודת ישראל, והקדיש זמן רב להדריך את חבריו בשאלות החדשות של השמיטה והשבת. כל עוד ניזונו הישיבות מתרומות של גבירים אוהבי תורה, ניחא, אבל היום הבסיס לקיומה של "חברת הלומדים" הוא קצבאות שונות של המדינה. "ורעו זרים צאנכם" מתקיים לא על ידי גויים מאומות העולם, אלא על ידי הציבור הרחב. דתיים ושאינם דתיים נושאים בנטל הזה, וככל שמספר הלומדים הנתמכים הולך וגדל, גם ה"נס" הולך וגדל וסופו להפיל את הכלל כולו.

אי אפשר להנחית על הציבור תורה מחודשת והנהגות של עולם הבא. נטל זה כבד עליהם, הם אינם רוצים להיות חמורו של המשיח. איך אפשר לכפות דרך זו על מי שרואה בה עיוות דרכה של תורה וחילול השם?

הרב יגאל אריאל הוא ראש מוסדות רוח הגולן