דרושים רבנים ספרדים שיחזירו באמת עטרה ליושנה

13 אלף טילים זרקו על המדינה שלנו, ברוך השם איזה ניסים ונפלאות שהיה לנו… בזכות מה זה? בזכות הרמטכ"ל? בזכות מי? בזכות בני התורה בני הישיבות… שיושבים ועוסקים בתורה… זו ההשקפה הנכונה… ניצלנו מכל המלחמה הזו… רק בזכות בני הישיבות… הם מגינים על כל החיילים… מי שלא מאמין בדבר הזה הוא אפיקורוס (הרב יצחק יוסף, מוצאי שבת חול המועד פסח תשפ"ד).

אם בקרב בני תורה דברים אלה עוררו כעס ומורת רוח, על אחת כמה וכמה שמי שעולם התורה זר לו יתמלא חמה בעקבות הדברים. לפיכך ראוי להערכה הרב דוד סתיו על האומץ להסתייג פומבית ולאלתר מדברי הרב יוסף, ואולי בכך למזער מעט את חילול השם שהם גרמו. בשורות הבאות אתייחס לדברי הרב יוסף מזווית רעיונית־הלכתית וכן סוציולוגית־היסטורית.

לפי הרב יוסף, לימוד תורה של בני הישיבות – ובמשתמע מההקשר בני הישיבות "הקדושות" דווקא, שאינם משרתים בצבא – הוא המקור הבלעדי להצלת אזרחי ישראל וחיילי צה״ל מפגעי הטילים וסכנות המלחמה. על פי גישתו הדיכוטומית אין מקום לשותפות, אפילו לא להיררכיה, בהתנהלות העולם. יש רק "אנחנו", בני הישיבות, שמכוחם העולם מתנהל. מעבר לכך, מכלל המעשים הטובים יש רק זכות אחת דומיננטית שמניעה את העולם, והיא לימוד התורה.

אם נקבל את ההנחות המטאפיזיות הללו ונניח שאכן העולם מתנהל רק על פי פועלם של בני הישיבות, האם לא יהיה מתבקש להניח שגם הזוועות שפקדו אותנו נגרמו רק מכוח מעשי בני הישיבות הקדושות או מחדליהם, כגון עוון תלמידים שהצהירו שתורתם אומנותם אבל למעשה השתמטותם אומנותם? איך מתחולל הפלא הזה, שכל הניסים הם תוצר זכות לימוד התורה של בני הישיבות הקדושות, אך מאידך בני הישיבות כלל אינם קשורים לאסון שנחת עלינו? גישה בררנית זו מספקת חסינות מוחלטת מפני כל אפשרות לביקורת עצמית, חשבון נפש ונטילת אחריות.

מעבר לכך, ישנם קשיים "טכניים" נוספים בתפיסת עולם צרה זו, שלפיה ההגנה המטאפיזית נובעת באופן בלעדי מזכות לימוד התורה של בני הישיבות. מה בנוגע לחיילים, שבמסירות נפש המשיכו ללמוד תורה תוך כדי הלחימה? הרי יותר מאתגר ללמוד תורה במחשכי חורבת בניין נטוש בחאן־יונס, בעיצומם של ימי לחימה מתישים, מאשר בישיבה בבני־ברק. ומכיוון ש"לפום צערא אגרא", מניין לרב יוסף שזכות לימוד התורה של בני הישיבות שאינם משרתים בצבא, משמעותית ויעילה יותר מזכות לימוד התורה של חיילים צדיקים אלה?

ומה עם זכות לימוד התורה של האבות והאימהות של החיילים, שלמדו תורה במשך חודשים ארוכים חרף דאגה מתמדת לגורל ילדיהם, שלרוב נבצר מהם להיות עימם בקשר? ומה עם זכות נשות החיילים, שהמשיכו בגבורה לתפקד ולנהל בית, כולל שליחת ילדיהם ללמוד תורה בבית הספר? ומה עם זכות לימוד התורה של בני הישיבות הציוניות – מניין שזכות זו פחותה בהשפעתה זזו של בני הישיבות שאינם משרתים בצבא?

די בנקודות אלה כדי להמחיש את הבעייתיות שבדברי הרב יוסף, ולו מהפריזמה הצרה של זכות לימוד התורה, תוך התעלמות מזכויות רבות שעומדות לעם ישראל בגין מצוות אחרות.

מבצע אנטבה כאירוע ניסי

על פי הרב יוסף, גבורת הלוחמים, חוכמת המהנדסים, ניסיון המפקדים –  כאין וכאפס נחשבו. אין בהם ממש בהקשר של הצלת אזרחי ישראל מפגיעת טילים, שכן בעולמו המטאפיזי אין מקום להערכת פועלם וזכויותיהם של מחוללי הסיבתיות הפיזית.

ביחס לנקודה זו נעלה את השאלה ההלכתית הבאה: במצב שבו מתקבלת בליל שבת התרעה על מתקפת־פתע של טילים על ישראל, האם מותר לחלל שבת בשביל למנוע פגיעה באזרחי ישראל? ואם כן, למי ניתן ההיתר?

התשובה הברורה היא שפיקוח נפש דוחה את השבת, ולכן מותר – ואף חובה – לחלל שבת ולנקוט באמצעים הפיזיים ההכרחיים שנדרשים להתגוננות מפני מתקפת הטילים. כל פוסק הלכה היה מתיר ומורה למפעיל מערכת טילי חץ, למשל, לנסוע בבהילות ברכבו לבסיס ולעשות כל שנדרש לצורך ביצוע תפקידו, כאילו היה זה יום חול. גם אם אותו אדם היה עסוק בלימוד תורה, היה עליו להפסיק את לימודו ולחלל את השבת על מנת לבצע את תפקידו הצבאי. לעומת זאת, ספק רב אם ניתן למצוא פוסק שהיה מתיר לבחורים לנסוע בשבת עם רכבם לישיבה, או אפילו להדליק את מתג החשמל בחדרם, כדי ללמוד תורה כפעולת מנע מפני פגיעת הטילים. בעולם ההלכה אין מחלוקת על כך שההיתר לחלל שבת במצב של פיקוח נפש מתייחס לנקיטת פעולות שיעילותן הוכחה על פי הניסיון בדרך הטבע.

באמצעות הפריזמה של הלכות פיקוח נפש בשבת ניתן להיווכח במקום המרכזי שנותנת ההלכה לרובד הטבעי של המציאות. ההלכה אינה מתכחשת לסיבתיות הטבעית שלפיה מתנהל העולם. כאשר לפנינו חולה שזקוק להתערבות דחופה להצלת חייו בשבת, נשלח אותו מיד לבית חולים ולא ננסה להצילו באמצעות לימוד תורה. עיקרון זה תקף גם בהקשר הצבאי. כשיש צורך בהצלת נפשות דחופה, יש להורות ללא דיחוי על חילול שבת. כך הורה הרב עובדיה יוסף בהקשר של מבצע אנטבה:

אם המבצע מתוכנן היטב על ידי מומחים צבאיים… אסור להתמהמה עד למוצ"ש… והתורה לא תסמוך על הנס… בהיות שהיה הדבר דחוף להצילם שעה אחת קודם… מותר להטיס את כל המטוסים עם החיילים והרופאים וכל הכרוך בזה, כדי להחיש מפלט… ולהביא את החטופים לחוף מבטחים (שו"ת יביע אומר חלק י, חושן משפט ו).

רגע קבלת הבשורה על הצלחת המבצע תואר באותה תשובה כך:

ראש הממשלה מר יצחק רבין ז"ל… בישר לנו את הבשורה המרנינה, שכבר הצליחו אנשי צה"ל לחסל את המחבלים… ולשחרר את… החטופים… והם בדרכם לארץ ישראל. תהלות לאל יתברך, אשר הגדיל חסדו ונפלאותיו עמנו… וכל אומות העולם המה ראו כן תמהו והשתוממו על גבורת ישראל, אשר מנשרים קלו מאריות גברו, והגדילו לעשות בעזרת ה' יתברך להציל… החטופים, והביאום לישראל… ברוך פודה ומציל… ברוך המקדש שמו ברבים.

בשיחה שנשא הרב עובדיה יוסף בשנת תשס״ח, תואר מבצע אנטבה כאירוע ניסי וכמקור לקידוש השם, תוך הערכה לפועלם של החיילים: "מנשרים קלו ומאריות גברו… לצערנו הרב, יוני [נתניהו]… נפל… מסר את נפשו בשביל עם ישראל… וברוך השם כולם ניצלו… ישתבח שמו איך שהצליח אותם… אשריהם".

לעילוי נשמת החללים הדרוזים

הטקסטים הללו ממחישים את הפער בין דרך מחשבתו והתבטאותו של הרב עובדיה יוסף, ובין הרטוריקה שנוקט בנו. כאיש הלכה פרגמטי ברמ"ח אבריו, הרב עובדיה יוסף לא התכחש למקומם של מחוללי ניסים על פי הטבע, גם אם אלה לא היו בדיוק בני ישיבות. הוא לא התנכר ערכית למי שהוא הורה לו לחלל שבת לצורך הצלת נפשות. עולמו הרוחני הניח שותפות בין האל וברואיו, אלה שבתוך בית המדרש ואלה שמחוצה לו. בעיניו, העובדה שהאל סייע ביד הלוחמים לא ביטלה ולא מזערה כהוא זה את זכויות הלוחמים בגין אומץ ליבם ומסירות נפשם.

מאידך, העובדה שהמבצע הצבאי התחולל על ידי חיילים חילונים לא מנעה ממנו לתאר אותו כנס. גם חיילים אלה היו חלק מעולמו, והוא העריך והוקיר את תרומתם. לא התעורר ברב עובדיה הצורך להיכנס לפולמוס בנוגע למכניזם המטאפיזי של הצלת החטופים, ולהתעקש על זקיפת הצלחת המבצע לזכותם של בני הישיבות. יתרה מכך, באחת מתשובותיו (שם, יורה דעה נה) הורה שמצווה להתפלל בבית כנסת לעילוי נשמתו של חלל דרוזי, משום שהדרוזים "מתגייסים לצבא הגנה לישראל ומוסרים את נפשם על הגנת תושבי מדינת ישראל".

בדומה לרב עובדיה יוסף, גם גדולי הרבנים באותו הדור – שאינם נמנים על הציונות הדתית –  כגון הרב משה פיינשטיין (אגרות משה, יורה דעה ד, ח), ראו במבצע אנטבה אירוע נסי. הגדיל לעשות הרבי מלובביץ', הרב מנחם מנדל שניאורסון, שבמסגרת התייחסויותיו למבצע אמר: "הנני חוזר על דבריי הברורים – מבלי הבט על כל המלעיגים – אנשי הצבא שטסו לאוגנדה להציל את החטופים וה' הצליחם במשימתם… חלקם בעולם הבא בלי שום ספק, משום שסיכנו חייהם להצלת יהודים… המדובר ביהודים בעלי זכות גדולה שאין כמוה – שלא ביקשו כבוד, לא קיבלו שכר… טסו אלפי מיל ובדעת עצמם ומרצונם הטוב יצאו להציל עשרות יהודים… ואין לך נס גדול מזה בתקופה האחרונה".

בתפיסת עולמו של הרב עובדיה יוסף, כמו של רבנים גדולים אחרים, ההכרה בזכות לומדי התורה לא טשטשה את זכותם של החיילים. זוהי אינה "אפיקורסות", זוהי ההשקפה הנכונה.

תחושת נחיתות

הרב יצחק יוסף מכיר היטב את משנת אביו. מהו אפוא הרקע לשימוש שלו ברטוריקה הפולמוסית הקיצונית נגד כוחות הביטחון (ובהמשך דבריו גם כלפי ראשי ישיבות הסדר), בשונה מאביו?

הסבר חלקי, בתמציתיות, עשוי להיות קשור למצב הסוציולוגי של הציבור הספרדי בימינו. בעבר – וכפי שעדיין קיים כיום במקומות רבים – בתי הכנסת הספרדיים היו מורכבים מספקטרום מסורתי־דתי רחב ורבגוני. גם הדתיים ביותר שבהם היו רחוקים מהמנטליות החרדית־אשכנזית. הרב עובדיה יוסף היה מחובר לקהל זה, ולפיכך, באופן אינטואיטיבי, נקט רטוריקה שהכירה ברבגוניות של הקהילה שבראשה עמד, והוקירה וכיבדה את זכויותיהם הרוחניות של כלל חבריה, כולל של חיילי צה"ל ובני משפחותיהם.

כידוע, חלק ממאבקה של תנועת ש"ס היה מלחמת עצמאות מול ההגמוניה החרדית־אשכנזית. ברבות השנים הלכה והתעצמה המגמה החרדית בקרב הציבור הספרדי. כיום חלק מרכזי בתנועת ש"ס מורכב מקהילות הומוגניות של חרדים ספרדים, שאמונים על טהרת אי־הגיוס לצה"ל ואי־ההשתלבות בעולם המעשה. למעשה, ש"ס יצרה שיבוט ספרדי של החרדיות האשכנזית, ויש אף מי שרואים בכך את אחד מהישגיה הבולטים.

ואולם חרף מגמת ההתחרדות של הציבור הספרדי, החברה החרדית־אשכנזית אינה ממהרת לאמץ אל חיקה את הספרדים באופן שוויוני. מציאות זו משמרת את תחושת הנחיתות של החרדיות הספרדית אל מול האשכנזית. הרטוריקה הפולמוסית של הרב יצחק יוסף, וסירובו לאפשר גיוס אפילו של "בני ישיבות" שלא לומדים תורה, הם ביטוי להמשך המאמץ הסיזיפי של החרדיות הספרדית ליישר קו עם החרדיות האשכנזית הקיצונית ולהוכיח לה שאין הבדל בין חרדי־ספרדי לחרדי־אשכנזי. זאת בתקווה להחיש את ימות המשיח שבהם יגור זאב עם כבש, וספרדי עם אשכנזי ירבץ באופן שוויוני על ספסלי "הישיבות הקדושות".

אלא שגם מאמצים אלה יעלו בתוהו. מרבית הציבור החרדי־אשכנזי הוא בגדר תינוק שנשבה ביחס לאפשרות של מתן יחס שוויוני לציבור הספרדי, לא משנה מה יעשה החרדי הספרדי. זהו אחד ממאפייניה של חברה שמרנית קיצונית, שאוטמת את עיניה מלהבחין במציאות המשתנה, כפי שבא לידי ביטוי גם ביחס למאורעות שמחת תורה תשפ"ד. למרבה הצער, גם בהקשר זה מרבית הציבור החרדי נוהג כתינוק שנשבה, אינו מצליח להפנים את גודל השעה, ועדיין נמנע מלהיכנס בברית הגורל והייעוד של מי שחי במדינה הזו.

עוד משה ארבלים

במאמר שפרסמתי בעיתון זה לפני כשנה, קראתי לשינוי רדיקלי בפרדיגמה הפוליטית של החלוקה לימין־שמאל, שעל פיה התנהלה מדינת ישראל בעשורים האחרונים. כאלטרנטיבה, הצעתי את פרדיגמת הפוליטיקה של המידה הטובה: "כשהקיום של חברה מוטל בספק, פירמידת הצרכים הפוליטיים שלה משתנה. דקויות אידיאולוגיות של פוליטיקאים הופכות למשניות בחשיבותן בהשוואה למרכיבים בסיסיים הרבה יותר, ובראשם מאפייני אישיותם ותכונותיהם המוסריות". המשבר העיקרי שהחברה הישראלית נתונה בו, וביתר שאת לאחר 7 באוקטובר, הוא משבר אמון חמור בהנהגה. המוצא מנקודת שפל זו הוא בחירה באנשים ישרי דרך, הגונים, בעלי עין טובה ומאחדת, שיבנו מחדש את האמון בדרג הפוליטי.

דוגמה ליישום של הפרדיגמה הזו נתגלתה לי במהלך השנה האחרונה באמצעות השר משה ארבל מש"ס. נוכחתי לגלות, כרבים אחרים, שמדובר באיש ישר, הגון, אמיץ וצנוע, שרואה בגובה העיניים את מי שעומד מולו – גם אם לא מדובר באיש שלומו ומפלגתו – ונכון לסייע לו ככל יכולתו, בכל עת. בהתנהגותו ובמעשיו, השר ארבל מקדש שם שמים ברבים. אף שאינני ספרדי או חרדי, אעיד על עצמי שלוּ תוגש לכנסת הבאה רשימה שמורכבת כולה מ"משה ארבלים", מכל גווני הקשת האידיאולוגית והסוציולוגית במדינת ישראל, קיים סיכוי גבוה שאצביע עבורה. השיוך הסוציולוגי והאידיאולוגי הוא משני בעת הזאת בהשוואה לתכונות אופי חיוביות, התנהלות ערכית־מוסרית ראויה ומזג אישי נוח, מאחד וסולד ממחלוקת.

אני רוצה לקוות שמשה ארבל מייצג זרם בציבור הספרדי שהשכיל עם השנים לקחת את הטוב מהמסורת הספרדית, ולמהול אותו בטוב שיש בחברה החרדית־אשכנזית והדתית־לאומית. בקרב ציבור ספרדי זה, לרבות החרדים שבו, לא פשתה עדיין מסורת רבת שנים של התבדלות אגואיסטית תוך תחושת עליונות כלפי כל מי שאינו כמוהו, כפי שמצויה בציבור החרדי־אשכנזי. לפיכך דווקא זרם זה צריך  בעת הזו לזקוף את קומתו, להיות נאמן לעצמיותו, ולגבש זהות חרדית שאינה לעומתית ביחס למדינה, אזרחיה וחייליה, אלא שותפה להם. זוהי הזדמנות לציבור שומרי התורה הספרדים לצאת למלחמת עצמאות על זהותם האותנטית, ולהצטרף כשותפים מלאים – ואפילו מובילים – של המשימה הגדולה של תחיית עם ישראל בארצו. השלב הראשון של תהליך כזה יהיה התנערות מרטוריקה פולמוסית ופלגנית, שמנסה להגדיל את זכויות לומדי התורה באמצעות מחיקת הזכויות של כל השאר.

מדינת ישראל נמצאת כיום בצומת היסטורי, וזקוקה יותר מאי פעם לשילוב החרדים, כתף אל כתף, במילוי המשימות הלאומיות שעומדות לפתחה. יש לקוות שייעשה לנו נס גדול, ונזכה שציבור שומרי התורה הספרדים לא רק יחזירו עטרה ליושנה, אלא יתעלו לגודל האירוע ויובילו את הציבור החרדי כולו לעשות הישר והטוב בעיני אלוקים ואדם.