דברי הראשון לציון, הרב הראשי לישראל הרב יצחק יוסף, על הצדקת אי־גיוס החרדים ואף עזיבת הארץ אם יידרשו להתגייס לצבא, הסעירו רבים בעם ישראל ובתוכם אותי. גם אני מאמינה ש"אם ה' לא ישמור עיר שווא שקד שומר", שאין תקומה לעם ישראל ללא לימוד תורה, ושלימוד התורה והתפילות של כולנו מקיימים ממש את הצלחת החיילים בשדה הקרב. אך איני רואה שום אפשרות שלא לחנך את ילדיי להשתדלות מעשית ולשירות בצה"ל.
אני אחיינית של הרב יצחק יוסף, בת אחותו, ודבריו פגשו אותי בעיצומה של תקופה קשה מנשוא. הייתי במעין תפילת נעילה ארוכה שנמשכה מיום שמיני עצרת לאורך חודשים רבים, בתחנונים לריבונו של עולם שלא יסגור את השער, ישמור על החטופים, ויגן על חיילי צה"ל הנלחמים בחירוף נפש להגנת עם ישראל, ובתוכם ילדיי שהיו מגויסים למלחמה (שני בנים וחתן קרביים, ובן ובת בתפקידי סייבר ומודיעין). התפללתי שהקב"ה ישלח רפואה לחיילים פצועים, שאת חלקם אנו מכירים מקרוב. לצערי הכרתי אישית גם כמה מהנופלים במלחמה.
בכאבי ניגשתי לביתו של הרב יצחק ושיתפתי אותו במחשבותיי. תיארתי לרב את התמיהה על טיעון "שבט לוי", דווקא בשל היות ילדיי משלבים ספרא וסיפא. ילדיי עשו חיל בבית המדרש, התמסרו בכל מאודם ללימוד התורה, עזבו את הלימוד בכאב והתגייסו לשירות משמעותי בצה"ל. הרב יצחק ענה לי שלוש תשובות. תשובתו הראשונה: דבריו על אי גיוס היו מכוונים רק לאלה שבאמת לומדים תורה, ולא לכלל החברה החרדית. השנייה: הרב יצחק הביע דאגה עמוקה לשלומם הרוחני של בני החברה החרדית אם יתגייסו. ותשובתו השלישית כללה בעצם את שתי הקודמות, בכך שהוא ממשיך את דרך אביו, הרב עובדיה יוסף זצ"ל, בנושא הגיוס. אכן, הרב עובדיה אמר דברים דומים ביחס לגיוס בני הישיבות, אך הזכרת הדברים בתקופה הנוכחית מעלה שאלה מוסרית קשה ביותר.
אנשים רבים שהעריכו ואף העריצו את הרב עובדיה יוסף זצ"ל, חשים תסכול רב נוכח המורכבות של דמותו. הרב עובדיה היה מנהיג ופוסק גדול, שהיה ידוע ברגישותו הרבה והשתדלותו להקל בהלכה בתחומים רבים. עם זאת יש לזכור כי בפועל, לצד מתינותו, הרב עובדיה היה תקיף ונחוש לגדל דור של חרדים ספרדים בישראל. הרב עובדיה יוסף הנהיג ציבור גדול בחברה הישראלית שבתקופת קום המדינה רובו השתייך לקהל המשרתים בצבא. כתוצאה מהשפעתו, בניהם ונכדיהם הם חרדים־ספרדים שאינם משרתים בצה"ל.
בשנים האחרונות אני חוקרת את מנהיגותו של הרב עובדיה יוסף, במסגרת החוג לחינוך יהודי באוניברסיטה העברית, בהנחייתו של פרופ' אבינועם רוזנק. לאור דברי הרב יצחק והתגובות הרבות עליהם, אבקש להזכיר לקוראים את דרכו ההנהגתית־חינוכית של הרב עובדיה, כפי שהייתה. הרב יצחק יוסף אכן ממשיך את דרך אביו בנושא זה. כדי להבין מדוע הוא ורבנים ספרדים אחרים נוקטים אמירות נחרצות נגד הגיוס לצה"ל, יש להעמיק ולהבין את דרכו של הרב עובדיה, על הקשרה החברתי־דתי. לדעתי, הבנה זו אינה סותרת דרישה אותנטית לכונן בעת הזו הנהגה תורנית ספרדית חדשה, שמכירה בערך צבא ההגנה לישראל ובנחיצות הגיוס של כלל החברה החרדית לשירות משמעותי בצבא, מבלי לוותר על המטרות החשובות שהיו לרב עובדיה יוסף בשעתו.
כאב את החילון
הרבנים הספרדים שיצאו במתקפה על חוק הגיוס חוששים שכל מפעל חייו של הרב עובדיה ירד לטמיון, ויוביל לצמצום משמעותי של החברה החרדית־ספרדית כחלק מהחברה החרדית בישראל. יש מי שיברך על כך ויגיד שאין צורך בחברה כזו, וכי היה עדיף לו נותרו כל בני עדות המזרח במרחב שבין דתיות ציונית למסורתיות. אך יש להבין את הסיבה לכינון חברה זו, ואת ההשלכות האפשריות של הצטמצמותה. יודעים רבני הספרדים שחוק הגיוס העומד לפתחן של כלל הישיבות, ישפיע בראשונה על בני החרדים הספרדים, הלומדים ושאינם לומדים. הם חוששים שחוק הגיוס עלול לפגוע בכינונה של הנהגה רבנית ספרדית ובמעמדם של רבנים ודיינים ספרדים במערכת הרבנית, שנוכחותם במרחבים אלה חשובה לכל אזרחי המדינה ואינה מובנת מאליה גם היום. אבקש להסביר את המניע של הרב עובדיה בכינון חברת לומדים חרדית־ספרדית ואת מטרותיו בפעולה זו, ואתאר כיצד חוק הגיוס עלול לפגוע דווקא בציבור זה ובמטרות אלה.
הרב עובדיה יוסף עלה מעירק בגיל ארבע והתחנך בארץ בתלמוד תורה "בני ציון" ובישיבת פורת יוסף. בגיל 20 הוסמך לרבנות ודיינות על ידי הרב עוזיאל, ושימש כדיין בבית הדין לעדות הספרדים בירושלים. בגיל 26 יצא לשליחות רבנית במצרים. כשחזר, בשנת 1950, פגש את המציאות במדינת ישראל החדשה. רבים מבני עדתו בירושלים התרחקו מהמסורת, וביניהם גם כל אחיו ואחיותיו ששירתו באצ"ל ואחר כך בצבא ההגנה לישראל. הוא כאב מאוד את התרחקות אחיו משמירת מצוות, והצבא נתפס בעיניו, בצדק, כגורם מחלן שהוא חלק ממדיניות כור ההיתוך בראשית המדינה.
מפעל חייו של הרב עובדיה היה כפול: ראשית, הוא פעל לחיזוק בני עדות המזרח החיים בארץ ובחו"ל בהכרת התורה ובקיום מצוותיה. לשם כך תמך בהקמת רשת חינוך ולימוד חרדית פורמלית, המכילה כל פונה, מגיל גן ועד סמינרים וישיבות. הוא הקים והשתתף במסירות במערכת חינוך בלתי פורמלית, של שיעורי תורה וחיזוק לגברים ונשים בארץ כולה. מפעלו החינוכי השפיע על בתי אב רבים, ובלעדיו מספר שומרי המצוות בין יוצאי עדות המזרח היה קטן לאין שיעור.
שנית, נוכח העובדה שבתקופת קום המדינה מערכות הרבנות ובתי הדין פעלו ברובם מכוח הפסיקה האשכנזית, ביקש הרב עובדיה להנכיח את ההלכה הספרדית ואת מעמדם של פוסקי עדות הספרדים, באופן שישרת את כל האזרחים בארץ. להשגת מטרה זו הקים ישיבות וכוללים להכשרת פוסקי הלכה, רבנים, דיינים ומנהיגים, המובילים את קהלם להקמת בתים הנאמנים לתורה ולמצוות ושולחים את ילדיהם לחינוך תורני.
דרכו של הרב עובדיה לשילוב בני עדות המזרח ברבנות ובבתי הדין ולהנכחת הפסיקה הספרדית, הייתה דרך התערות בישיבות החרדיות האשכנזיות, חיקוי עולם הישיבות החרדי־אשכנזי וכינון חברה חרדית־ספרדית. הוא לא הסתיר את קנאתו בהצלחת החרדים האשכנזים לכונן עולם תורני עשיר, וכאשר הקים את ישיבת "אור התורה" בתשי"ד, אמר: "אנו רואים כי בכל ד' אמות פותחים ישיבות לאחינו האשכנזים וכולם בן פורת יוסף, ואם אין לנו רגש בושה וקינאה על כי אין לנו כי אם ישיבת פורת יוסף, על זה עצמו אנו ראויים להתבייש".
לדידו, הקמת ישיבות ספרדיות וטיפוח בני תורה ספרדים במודל הליטאי, הן פעולות הכרחיות ונחוצות להקמת הנהגה רבנית ספרדית ולכינון מרחב הלכתי מגוון במדינת ישראל שאך קמה. חלק מהקמת עולם תורה מקביל לישיבות הליטאיות היה גם יחסו לגיוס לצבא. לרב עובדיה אין פסיקה הלכתית שבה הוא קובע כי תלמידי חכמים פטורים מגיוס לצבא, אך הוא גם לא ראה חובה הלכתית להתגייס. בכל הזדמנות שדרש ולימד, הוא ביקש לחזק את לומדי התורה והישיבות החרדיות. בהוראות פרטניות תמיד העדיף שבחור ילך ללמוד בישיבות חרדיות על פני לימוד בישיבת הסדר או גיוס לצבא.
היזהרו בבני עניים
תוכניתו של הרב עובדיה הצליחה. הוא הקים דור מנהיגים שמובילים את רשת החינוך והישיבות של ש"ס, עומדים בראשן של קהילות חרדיות־ספרדיות ושותפים פעילים בהחזרה בתשובה. ייתכן שדווקא בזכות קיומה של חברה חרדית־ספרדית, הפסיקה ההלכתית במערכות הרבנות ובתי הדין בישראל יונקת היום מכוח המרחב ההלכתי הרחב של פוסקי עדות שונות, ולא רק מציות למספר מצומצם של פוסקים מארצות אשכנז.
הרבנים הספרדים חוששים מחוק הגיוס באופן מיוחד, משום שבני החרדים הספרדים קרובים יותר להתגייס מאחיהם בני החרדים האשכנזים, משלוש סיבות: משפחתית, תיאולוגית וחברתית. משפחתית – בקרב משפחות ספרדיות יש יותר חשיפה למשרתים בצה"ל, מצד בני משפחותיהם הציוניים־דתיים, המסורתיים והחילוניים. הם גם נוכחים באפשרות של גיוס לצה"ל תוך שמירת אורח חיים דתי. תיאולוגית – רבים מהחרדים הספרדים רואים ברכה במדינת ישראל ובקיום צבא ההגנה לישראל. גם הרב עובדיה יוסף, כמנהיג חברה זו, ביטא בדבריו ובפסקיו את מורכבות יחסו למדינת ישראל. מחד הוא הביע את אי־שביעות רצונו מהחילוניות במדינה, ומאידך הוא השתתף ברשויות המדינה והכיר בחיוניות הצבא ובגבורתם ומסירותם של חיילי צה"ל.
בדרשה בשנת תשס"ט אמר: "צריך להעריך את הדבר הזה, לברך אותם… לראות חייל? צריך לנשק אותו! הוא מוסר את עצמו בשביל עם ישראל! הוא נותן לנו ללמוד תורה, נותן לנו להתפלל". אם בחלקים מסוימים בחברה החרדית ישנה התנכרות למפעל הציוני ולמוסדות המדינה ובתוכם צה"ל, הרי שבחברה החרדית־ספרדית ניכור זה כמעט לא קיים.
הסיבה השלישית לגיוס בני חרדים ספרדיים היא הסיבה החברתית – וזו נעוצה באופן שבו ינוסח החוק ועל פיו תתנהל מערכת גיוס החרדים. כל פתרונות גיוס החרדים שהוצעו עד כה, במתווים השונים, כללו את המונח "מכסות". למדינת ישראל יש אינטרס ברור לא לחזק מגזריות, ובוודאי שלא ליצור פיצולי מגזרים. כאשר ההכרעה מי יישאר בישיבה ומי ילך לצבא תוכרע על ידי החרדים עצמם, תצוף ותעלה הבעיה העדתית ובעיית המעמדות בחברה החרדית. כמו בכל חברה, גם בחברה החרדית יש מקורבים ויש שאינם; יש נכדי אדמו"רים ויש "עמך" פשוטים. מטבע הדברים, אין בהכרח הלימה בין קרבה משפחתית או חברתית לרבנים או עסקנים, ובין מי שמסוגל ומעוניין להתמסר ללימוד תורה. וכבר אמרו חז"ל במסכת נדרים: "היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה". לא נכון לאפשר לראשי הישיבות ולראשי החברה החרדית לנהל את הבחירה מי יגויס ומי ילמד תורה. במערכת הבחנה זו מצוי החשש הגדול של הרבנים הספרדים, שבניהם יידחקו החוצה מהחברה החרדית.
לצערנו, החברה החרדית מתנהלת באפליה ברורה ובהבחנה בין אשכנזים לספרדים. הדבר מצוי בעיקר במערכות החינוך ובשידוכים. הרבנים חוששים שכאשר יידרשו ראשי הישיבות להכין רשימות של לומדי תורה, יהיו בני עדות המזרח הראשונים להתגייס והראשונים לצאת מהשתייכות לחברה החרדית בכל התחומים. כך יפחת עם הזמן מספר לומדי התורה הספרדים וייחלש כוחו של עולם התורה הספרדי להעמיד שכבת הנהגה שתצליח להוביל ציבור ספרדי שומר מצוות. יתר על כן, אם ייחלש מעמדם של החרדים הספרדים בתוך החברה החרדית הכללית, עלולה להתמעט גם נוכחותם של רבניהם במערכות הציבוריות ההלכתיות במדינת ישראל. בדרך זו עלולה מדינת ישראל להחזיר את המצב לימי טרום הרב עובדיה. מפעלו הגדול להחזיר עטרה ליושנה ילך וייחלש בהדרגה, ושוב ההלכה האורתודוקסית תושפע יותר מהפסיקה החרדית האשכנזית. באופן זה, מרכיב משמעותי במסורת ההנהגה הדתית וההלכתית ייחלש מאוד, וכל חלקי החברה הישראלית ישלמו על כך מחיר לדורות.
כבר לא בשנות החמישים
מעבר להשלכות הפרקטיות, בשיטה זו של החוק יש עיוות מהותי ביחס של מדינת ישראל לחברה החרדית. אין מגזר בחברה הישראלית שקובע בעצמו מי ימלא אחר הוראותיו של חוק מסוים באופן כזה ומי יעשה זאת באופן אחר. רק החברה החרדית מתנהלת בתחומים מסוימים וברמה מסוימת כאוטונומיה בתוך המדינה. הדברים מתממשים במערכת החינוך החרדית ובהפניה לשירות לצה"ל. האם יעלה על הדעת שהצבא ייתן זכות וטו למנהל מוסד חינוכי להחליט מי יופנה לשירות קרבי ומי ילך לעתודה צבאית?! יכול מנהל בית ספר לפעול ולהכשיר למקצועיות הנדרשת בצבא בתחומי הטכנולוגיה או להשפיע על המוטיבציה לשירות, אך חוות דעתו אינה חורצת את גורל תלמידיו בשירות. לצבא יש כלים אובייקטיביים לבחינת המועמדים לשירות, ועל פי כישוריהם הם מתגייסים או נשלחים לעתודות לימודיות. צריכה להיות מערכת בחינות פשוטה וברורה למי שאכן מצטיין בלימוד וממשיך במסלול "לימוד תורה". המספרים יהיו מוגבלים, כמו כל תחום המוגבל בצבא. לא כולם מתאימים לתוכניות מצטיינים. הפטור מגיוס ללומדי תורה נועד להקים עולם תורה ולגדל מנהיגים רבניים, לא לגדל חברה מתבדלת כדי שיישארו שומרי מצוות. על פי התורה כל יהודי צריך לשמור מצוות, לא רק מי שלומד בישיבה.
הניסיון לפתור את הבעיה באמצעות האמירה ש"מי שלא לומד ילך לצבא", טומן בחובו בעיה כפולה. ראשית, לעיתים אלה ש"לא לומדים" הם קבוצת האוכלוסייה המוחלשת ממילא בחברה החרדית. מי שלא הצליח להחזיק במסגרת הישיבה וגם הספיק לשוטט ולהשתרש בהתנהגות לא ממוסדת, עלול להתקשות להשתלב במסגרת הנוקשה של הצבא. הצבא זקוק לקבוצה איכותית, אנשים שיוכלו להישמע להוראות, לציית ולהתמסר. הפניית רבים מבני הציבור החרדי שלא השתלבו במערכות החינוך שלו לצבא, עלולה להוביל את חלקם לחוסר השתלבות גם בצבא. העמסה של קבוצה גדולה הדורשת הכשרה ארוכה, עלולה להשפיע על המוטיבציה של ראשי הצבא עצמו לקלוט את אותה קבוצה. יצוין כי בדו"ח של מרכז המידע והמחקר של הכנסת דווח על קושי בשרידות במערכת הצבאית אצל בני נוער שהתקשו להשתלב במסגרות החינוכיות.
זאת ועוד, גיוס כזה יחזק את התזה שהצבא מחלן. אם רוב אלה שמתגייסים אינם שומרים על אורח חיים חרדי ולא מייצגים את החרדיות באופן התנהגותם, תתחזק התודעה שמי שמתגייס מתרחק מדרך הוריו ומדרך שמירת המצוות, ושוב ניכנס למעגל של "ראו מה קורה למי שיוצא לצבא". לפיכך חוק הגיוס צריך לחול על כלל בני החברה החרדית. דווקא בן תורה שמקפיד על קיום המצוות ומשלב לימוד תורה במהלך שירותו הצבאי, מהווה דוגמא להיתכנות מהלך כזה.
האמירה של רבנים ופוליטיקאים כאילו חוק הגיוס הוא "חורבן לעולם התורה", היא אמירה פופוליסטית שמבקשת להכניס לחרדה ומגננה מפני כל אפשרות גיוס, ולהמשיך לבדל חברה שלמה מכלל החברה בישראל, על חובותיה ההלכתיות והמוסריות. גדולי התורה בציבור הדתי־לאומי, הרבנים, המחנכים והדיינים, מעידים שבהחלט ניתן לגדול בתורה וגם להיות כשיר לשירות צבאי ולהגן על עם ישראל כשצריך. משפחות ציוניות־דתיות רבות שמגדלות את ילדיהן על ברכי התורה והיראה ומקפידות על קלה כחמורה, אינן נופלות ברמתן הרוחנית ממשפחות חרדיות, ואולי אף עולות עליהן במסירותן הכפולה לקיום תורת ישראל ולקיום הרוחני של עם ישראל, לצד שמירה על קיומו הפיזי בהשתתפות בצבא ההגנה לישראל.
אכן, בתקופת קום המדינה עולם התורה ועולם הישיבות היו בסכנה, ולכן נזעק החזון איש לפטור מגיוס את תלמידי הישיבות המעטים שהיו אז. בשנות החמישים נזעק הרב עובדיה על הסכנה לקיום עולם התורה הספרדי, ופעל להקמת ישיבות שיהיו חלק מהמארג החברתי־חרדי במדינת ישראל. ברוך ה', כיום עולם התורה חזק ופורח. גם היום יש חשיבות וצורך עמוק בעידוד בני ישיבות ובחיזוק עולם התורה, אולם הוכח כי קיום עולם תורה חזק וחברה שומרת מצוות באדיקות אינו סותר שירות צבאי.
עתודה רבנית
חוק הגיוס צריך להיות מופנה לכלל בני החברה החרדית, בדיוק כשם שהוא מופנה לכלל הציבור בישראל. אם החוק יאפשר עתודה רבנית, היא תהיה מיועדת למעטים שיעמדו בבחינות אובייקטיביות וישרתו את העם בהמשך במסגרות רבניות אזרחיות. תלמידי חכמים צריכים להיות מתוקצבים על ידי המדינה בהתאם לכישרון והשקידה של הלומדים.
במקום לזעוק על "חורבן עולם התורה" ועל "גזירות גיוס", נכון יעשו הרבנים והפוליטיקאים הספרדים אם יפעלו לכונן בחוק את האיסור להפלות בין יהודים מעדות שונות וממגזרים שונים בכל המערכות, ובעיקר בחברה החרדית, בישיבות ובבחירת רבנים ודיינים במדינת ישראל. מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית ראויה שנושאי התפקידים בה ייבחרו על פי כישוריהם ולא על פי המגזר שהם שייכים אליו או ארץ המוצא של סביהם. עידוד תלמידי ישיבה אינו במקום גיוס לצבא; להפך – דווקא אדם ששירת בצה"ל יכול להנהיג את הציבור מבחינה רוחנית והלכתית באופן שלם יותר. זהו אינטרס ציבורי של עם ישראל לחזק ולעודד צעירים שמעוניינים להכין עצמם לרבנות ולמנהיגות יהודית רוחנית במדינת ישראל, ובמיוחד כאלה שגם משרתים בצה"ל.
נכון שהרב עובדיה לא הנהיג כך, אך הוא בירך והעריך כל חייל ששילב בפועל שירות בצה"ל ולימוד תורה. ניתן לפתוח עידן חדש שנשען על הצלחותיו של הרב עובדיה ומתמודד עם אתגרי השעה, תוך שמירה על הקומה הראשונה שבנה הרב עובדיה זצ"ל.
בשנת תשכ"ט, כאשר הוקמה ממשלת אחדות לאומית, נאם הרב עובדיה בהכתרתו לרבנות תל־אביב והתייחס לפירוד בעם ולחשיבות האחדות. הוא הדגיש את נחיצות לימוד התורה לטובת החוסן הישראלי והאחדות אל מול האויב, אחדות שקושרת בין חלקי העם למורשתם. וכך אמר:
אני משוכנע בעזרת ה' יתברך שגדול כוח לימוד התורה לאחד את העם ולהסיר גורמי פירוד מבין העדות השונות, ועל ידי איחוד הלבבות של העם, לא רק על ידי ליכוד לאומי בין חברי הממשלה, נוכל לנצח ולהביס את אויבינו ומשנאינו, וכמו שכתוב "ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן" – זו התורה, ואז: "ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם".
נתפלל לשלום שיבוא מכוח אחדות עם ישראל בלימוד התורה ובשירות בצבא של כולם בע"ה.
