הקריאה של הימין הדתי לאחדות רק מגדילה את הקיטוב

הקריאה לאחדות נישאת שוב ושוב מעל דפי עיתון זה, מימי הרפורמה המשפטית והמחאה נגדה וגם בימי המלחמה הללו. כדי להשיגה, הקוראים לה דורשים שוב ושוב שוויון בין המחנות השונים, בטענה שאיש לא יכול לרחוץ בניקיון כפיו מאשמת הקיטוב. אלה נדרשים לקבל את הכרעת הבוחר, ואלה להימנע מעמדה נוקשה ("מלא מלא") ומתחיבת אצבע בעינו של המחנה שהפסיד בבחירות.

הקריאה לאחדות אכן נדרשת ברמה הקיומית והשאיפה אליה אכן נשגבת. דא עקא, המציאות מורה שהשוויון הנזכר כוזב, וממילא הדרך אל האחדות שונה לחלוטין.

נוכל להדגים זאת באמצעות מאמרו של הרב תמיר גרנות, שהתפרסם כאן לאחרונה (גיליון פרשת מצורע), ושהבדיל בין המחנות באמצעות הגדרה שונה של מושג החירות. לדבריו, מחנה הימין אוחז בחירות מהותנית של הגדרה עצמית, ואילו מחנה השמאל אוחז בחירות ליברלית של הסרת כל מגבלה למימוש כל רצון אישי. אלא שנראה כי הגדרות אלו חוטאות למציאות.

ראשית, החתירה לרפורמה במערכת המשפט לא נבעה רק מהרצון לקדם חירות מהותנית של מדינה בעלת זהות יהודית קהילתנית, אלא מחשש כן ומוכח לפגיעה באותה חירות ליברלית של הפרדת הרשויות וזכויות הפרט בשל כוחה הבלתי מרוסן של מערכת המשפט – החל מכוחה של הפרקליטות לפגוע בנבחרי ציבור (קל וחומר באזרח הפשוט) משום שלתפיסתה העצמית כשומרת הסף של הדמוקרטיה, הם פוגעים בה (משפט ראש הממשלה הוא דוגמה מובהקת לכך); ועד פגיעה בזכות הבחירה, שביטויה בהחלטות כנסת וממשלה הנחסמות ואף מבוטלות בידי בג"ץ; ועוד רבות הדוגמאות לפגיעה בזכויות הליברליות (מושג שנוכס בידי שמאל, אף שכפי שנבהיר, אינו מאפיין אותו). העדפת הרשות המחוקקת על זו השופטת היא יסוד ליברלי, לא "מהותני", כדברי הרב גרנות, באשר הרשות השופטת היא מוסד אריסטוקרטי ולא נבחר, בעוד הרשות המחוקקת היא קול העם על פרטיו.

שנית, החירות הליברלית שתיאר הרב גרנות, "רצון חופשי ללא הגבלה או כפייה מבחוץ", אינה ליברלית אלא ליברטריאנית, וזו נדחתה בידי השמאל (ואף שימשה כשם גנאי נוסף שהוטח בפורום קהלת), ואכן היא כלל לא מאפיינת אותו. מבט בתכני המחאות משמאל בעשור האחרון, בוודאי בימי הרפורמה, מלמד שהוא ממשיך בקו הסוציאליסטי של התערבות המדינה בחיי הפרט, מכלכלה וביטחון ועד חינוך, מניהול טכני ועד כפיית ערכיו "הליברליים" באמצעות מוסדות המדינה. קדושת בג"ץ באה לו לא בגלל העדפתו מלכתחילה כמבצר החירות, כדברי גרנות, אלא משום שהפסידו את השליטה ברשויות המחוקקת והמבצעת, וכעת אין בכוחם להשליט דרכן את ערכיהם, אלא רק דרכו.

אליל השוויון דוחק את החירות

זאת ועוד: ערכים אלו אינם ערכי החירות, בוודאי לא "הליברלית" המתוארת, אלא ערך השוויון שהפך לאליל העכשווי הדוחק את רגלי החירות על כל צעד ושעל. והרי בג"ץ עצמו קבע את עמדתו הדמוקרטית כ"דמוקרטיה מהותית", בניגוד לזו הפורמלית – זו שמבטאת את רצון הבוחר – והיא היא המהותנית והדוגמטית (ועל כן גם לא דמוקרטית, אף שהיא סיסמת המחאה).

אותה מהותנות דוגמטית מונעת ממחנה זה, שוב ושוב, כל אפשרות לדיאלוג. ברמה הטכנית, תפיסה דוגמטית רואה בכל הנוגד לה סכנה, וגם אם היא מטיפה לדמוקרטיה ופלורליזם וקבלת האחר, היא פלורלית ומקבלת את האחר ואת בחירתו הדמוקרטית רק במידה שהוא בוחר באותם דמוקרטיה ופלורליזם שהיא עצמה מטיפה לו. בחירה אחרת היא סכנה לדמוקרטיה, שהיא נקודת האמונה הדוגמטית עצמה, ואם היא בסכנה – ברור שאין לנהל כל שיח ושיג עם מי שמסכן אותה.

לכן, כאשר השמאל אוחז בשלטון הוא מקדם את המדיניות שלו ללא קונצנזוס, ללא כל היענות לדיאלוג עם החולקים עליו ובוודאי ללא כל קריאה פנימית לדיאלוג כזה – גם כשהוא פוגע באותן זכויות ליברליות של החולקים שלהן הוא מטיף (כגון ב"התנתקות"). וכאשר הוא באופוזיציה הוא מתיר לעצמו לשרוף את האסמים, לאיים בסרבנות ולהבעיר את הרחובות – גם כאשר הקואליציה פותחת בדיאלוג, שבו הוא ממשיך לחשוד כעוד הסחת דעת מהחרבת תפיסתו הדמוקרטית הצרה.

ברמה המהותית, וכאן אנו באים לשאלת האחדות, אליל השוויון "הליברלי" – לא החירות – אינו מאפשר כל דיאלוג, שכן הבסיס שעליו בונים הקוראים לאחות מעל דפים אלו ואחרים, הוא בסיס האחווה: "אנשים אחים אנחנו". לא פלא שדווקא ממשלת ימין "מלא מלא" היא שהסכימה לכך, ולא פלא שדווקא בעמודי עיתון זה חוזרת ונשנית הקריאה לכך – שנעדרת מעל דפי עיתון "הארץ" ודומיו – שכן זוהי חלק מתפיסת העולם שאותה כינה הרב גרנות "מהותנית": הברית שנכרתה עם התורה, הארץ והעם. אך עמדה זו היא לצנינים בעיני השמאל "הליברלי", שאינו מוצא כל הבדל בין אדם לאדם על בסיס כלשהו שאיננו האדם עצמו. כאשר הקואליציה מציעה לו הידברות על בסיס זה, במהלך חסר תקדים ויש שיאמרו אצילי כמו קריאתו של בגין "רק לא מלחמת אחים" – הצעתו נתפסת משמאל לא רק בחשדנות, או כמובנת מאליה, שהרי הימין אינו כשיר לשלטון וחייב להיוועץ בשמאל; בהיותה מבוססת על אחוות דם ולאום היא נתפסת כהוכחה נוספת לסכנה לדמוקרטיה מצד הימין.

לא ייפלא אפוא שהתגובה שקיבלו תומכי רפורמה רבים בפנייתם אל המתנגדים לה בלשון אחווה, הייתה דחייה מוחלטת: אנחנו לא אחים, עלינו להיפרד למדינת יהודה ומדינת ישראל. כאן גם הוכח שההאשמה בדבר מלחמת אחים – האשמה פסיבית־אגרסיבית בידי מי שפעלו לקידומה בפועל – הייתה שקרית: הם כלל לא ראו בנו אחים, וממילא לא הייתה כל בעיה מבחינתם ללחום בנו; הייתה זו רק דרך נוספת להכתימנו ולהצר את צעדינו.

הקוראים לאחדות באופן הנ"ל – כמו הרב אלחנן ניר באותו גיליון שבו פורסם מאמרו של הרב גרנות – מבקשים, עם הרבה רצון טוב אך לא באופן מאולץ שיוצר למשל שוויון מזויף באשמה, להמשיך בדרכו של הרב קוק ביחסו לציונים החילונים. למצוא בהם את הניצוץ האלוהי שדווקא בדרכם יכול להוביל את גאולת ישראל, מתוך אחדות עם הניצוץ שבמחנות האחרים במהלך אידיאות מופלא. אך גם נקודה זו עצמה לצנינים היא בעיני השמאל, הרואה בה – ובצדק – פטרנליזם שמבין אותם כביכול טוב משהם מבינים את עצמם, ורותם אותם לפרויקט גאולה שכלל אינו מעניינם.

מכל מקום, לטנגו של אחדות כזו נדרשים שניים – אך כאמור, הקריאה לאחדות כזו עולה כמעט רק בדפי עיתון מסוג זה או מכותבים השייכים למגזר מסוג זה. ללא רצון וקריאה דומים משמאל, אחדות זו נידונה לכישלון ברמה הטכנית, ואף להוסיף שמן למדורת הקיטוב ברמה המהותית.

מה האלטרנטיבה אפוא?

לצנינים בעיניהם

כאמור, מראשית המלחמה טוענים בימין כלפי השמאל שלא הקשיב. מילא לימין, אבל גם לא לערבים עצמם, שתמיד אמרו מה שאיפותיהם. לדאבוני נראה שהדבר נכון גם לגבי הימין, בפרט הציוני־דתי: אל לנו לשגות באשליית אחדות שטרם הושגה; יש להקשיב טוב לקבוצה דומיננטית בשמאל שבעיניה אנחנו לא לגיטימיים. מסירות נפשנו למען העם והארץ אינה עושה עליה רושם ושוב, היא לצנינים בעיניה – לא בצבא (שם היא מתוארת כמיליטנטיות וכהשתלטות על מוסדות המדינה), לא בגרעינים בעיירות פיתוח (הדתה וגזענות שהביאה את שומר החומות), לא באחדות חברתית ("אנחנו לא אחים"), לא בתרומות כליה (תרומה רק ליהודים היא גזענות), ובוודאי לא בהתיישבות (קולוניאליזם משיחי).

הנקודה אינה התקרבנות המצפה לשכר על קורבנותה; אנו מוסרים את נפשנו לשם המטרות עצמן ודוחים את מוסר הפריווילגיה של הקורבן. זו גם לא ציפייה לאיזו "התפכחות" בעקבות הטבח; רק להכרה בלגיטימיות של עמדתנו – אך זו אינה באה, לא משנה כמה קרסה הקונספציה, באיזו שפה ומדיה ניסינו להסביר את עצמנו, איזו פעולה ננקוט והיכן נתנחל, בארץ או בלבבות, וכמה ניסינו לרצות ולהפנים את הביקורת שהופנתה כלפינו ולתקן.

יחס הציונות הדתית לאליטת השמאל, בעיקר החילוני, הפך לשכפול המוסר הנוצרי הנתבע מאיתנו ביחס לערבים: הכלה והפניית הלחי השנייה לאור התקרבנותו הפסיבית־אגרסיבית. אומנם שבח הוא להיות כאסקופה הנדרסת, אך לא מחיקה עצמית ששוב ושוב נכשלת בהשגת האחדות. שמא לאור הכישלון, וברוח שבירת הקונספציות, יש לשאול: מדוע ברור לנו לכתחילה שצו השעה הוא אחדות המבוססת על אחווה, ולא חירוף הנפש של מתתיהו כנגד המתייוונים, לפחות כעמדה רוחנית ונפשית, או לפחות טקטית? כפי שיובהר מיד, אינני מציע חלילה מלחמת אחים, כפי שאולי יאשימו אותי, רק להצביע על כך שהתשובה שכשלה מוכנה מראש, ולא נערך אף דיון ביקורתי ביסודותיה ובאלטרנטיבות.

אולי הגיעה העת להפסיק להיות המגזר שכולם יודעים שייתן הכול וישלם הכול? אולי נכון יותר לקחת חלק במשחק הפוליטי כפי שכל קבוצה משחקת בו, תוך שמירה על האינטרס שלה באופן כזה שקבוצות אחרות יתחשבו בו, יראו אותו כלגיטימי וככזה שניתן להגיע איתו לפשרה ולשיתופי פעולה – ואולי אף יכבדו אותו (בבחינת כבוד אנושי בין שווים, dignity, לא תשואות והערצה, honor) ואת מסירותו?

חוסר הפרופורציה בשירותנו למדינה, לעם ולארץ, מעורר אנטגוניזם במקום הערכה ושותפות שווה בהנהגת המדינה ומוסדותיה. שמא עלינו להפסיק להקריב את בנינו יתר על המידה, בהערצה עיוורת על עצם הקורבן, כדרך הנוצרים? אולי נכון יותר לתרום ככל מגזר אחר, ולא מעבר למעט יותר, באשר זה רע לעם שלא רוצה בכך, ורע לנו במחיר הכבד עצמו ובמחיר המוסרי הנקוב לעיל?

האם לא רצוי לשמר את הכוחות הפורצים שלנו בתוך הקהילה, בהגנה עצמית ובפיתוח יכולות עצמאיות שיעמידו אותנו באופן שווה מול שאר חלקי החברה, שלא תוכל עוד לדורסנו דווקא בהיותנו משרתים־קורבנות (כשם שדווקא העמדה הדרוזית, המשרתת את המדינה במסירות נפש אך מתוך דאגה לעדה תחילה, זוכה להערכת כל המחנות בישראל)?

קשים להשגה

פנייה פנים־קהילתית כזו איננה חרדיות חדשה; אדרבה, זוהי פנייה החוצה אל המשחק הפוליטי כפי שהוא, ללא אידיאולוגיה הכופה עצמה על המציאות בכוח ובדברי אמונה וביטחון נוקשים (ומכאן הפכה המשיחיות מציפייה חיובית לגאולה, למילת גנאי גם בקרב מסורתיים), או ברכוּת של קיטש מגזרי אנכרוניסטי מזה ושל התרפסות אפולוגטית מזה. זוהי אותה פתיחות לקבלת כל אדם מישראל, ללא שום תנאי (וגם ללא ועדות קבלה להתיישבות מגזרית, הפוגעות בהרחבתה, בקונצנזוס לגביה וממילא במניעת הגירוש הבא) – למעט רצונו שלו הכן בכך, המחייבו מיניה וביה לראות גם בנו אחים לגיטימיים לפחות כמוהו.

לאור תהליכי אוניברסליזציה ופוסט־ציונות בחברה החילונית, ששיאם בהתנתקות, הציע הרב שג"ר יחס ציוני־דתי אחר כלפי המדינה והחברה החילונית. במקום עמדת הרב קוק על סגולת ישראל שבחילונים, ובמקום ייסוד הסולידריות על מוסר ושותפות לאומית־חברתית (שהופכים גורם שוחק את האינטנסיביות הדתית והנאמנות להלכה, בהציעם אלטרנטיבה להוויה יהודית) – מציע הרב שג"ר יצירת קהילה אמונית נבדלת, שנאמנותה הראשונית דתית ולא חברתית; לפיכך אינה מיסיונרית ופטרנליסטית כלפי החילונים – ואף חותרת להפרדת הדת מהמדינה לטובת הדת עצמה – וגם אינה מאוימת מהם, שהרי אין בידם להציע אלטרנטיבה אמונית או חברתית־קהילתית. דווקא הנבדלות מאפשרת סובלנות (זאת בריתי, עמ' 153-158).

זו עמדת "הקשה להשגה". אין מדובר בטקטיקה המתנשאת והמנכסת של "להשתמש ולזרוק"; אדרבה, מדובר בעמדה נפשית ורוחנית הדורשת עבודה פנימית. כל בן או בת זוג יודעים שככל שיפגינו את רצונם באחרים, ישפילו עצמם או ינסו לאחוז בכוח, כך יהיו פחות אטרקטיביים ויידחו על ידם, ובצדק: אנו רוצים קשר שיש בו תלות, דווקא עם מי שיש לו בסיס עצמאי ובלתי תלותי. ר' פנחס מקוריץ התכוון ל"ביטול" החסידי כשאמר: "מה שרודפים אחריו, אין משיגים; אבל מה שתניח להיעשות, מתעופף ובא אצלך". דווקא הוויתור על עצמך, על האגו הסופי, מאפשר מפגש עם האינסופי שבו אי אפשר לאחוז בכוח; ופרדוקסלית, היפתחות זו אינה מוחקת אלא מעצימה את העצמי מעבר לעצמו.

מכיוון שהניסיון להתאחד בהסרת מחיצות והבדלים (חסד) הוביל לאיום הדדי, יש לשקול לפחות עמדה טנטטיבית של שלום הנוצר דווקא מתוך ההפרדה (כמידת הדין של אליהו מבשר השלום): לחדול מחיזור אחר השמאל, בהשפלה עצמית או באונס שלו. ככל שהוא ניתק משורשיו, הולך השמאל ומקצין בדקדנס הקורס לתוך עצמו, ולכן מציירנו כקיצוניים; אדרבה, החיזור עצמו מאיים עליו, אם בגלל דמיונו לגבינו, אם בגלל המשך הדחקת המציאות שאנו מייצגים עבורו.

אם נשחררו, אך תמיד נהיה שם ללמוד ולהתעשר מכל מדע ודעה, מכל הטוב והאמת שהקב"ה שם בידיו דווקא, תמיד נמתין שם כבסיס בלתי מותנה של אחווה ואמת – אולי יתעורר מעצמו לשורשיו ויבוא אלינו מרצונו. אז גם יכיר בשוויון ובלגיטימיות ההדדית, ואף מתוך ענווה של היודע שאיננו יודע, בוודאי לגבי המסורת שהזניח (כיחסם של חילונים לשליח חב"ד מצוי: לא רק שהאחרון אינו מגן על דתיותו כמו הציוני־דתי, אלא שהראשון מתנצל בפניו על חסרונה אצלו).

ואם לא, אולי נגלה לצערנו – ואני כותב זאת באמת בצער רב – שהנה קבוצה נוספת שצמחה מעַמנו הולכת ונפרדת ממנו, כצדוקים וכנוצרים, כקראים וכשבתאים. אמנם ניאבק שלא כך יהיה, אך לא בזעקות אזהרה פטרנליסטיות וגם לא בריצוי כנוע, כביכול אין עתיד לעם ישראל בלעדיהם. תורה מונחת בקרן זווית, כל הרוצה יבוא וייטול.