בחודשים האחרונים אנו שומעים לא מעט על הרצון לרפא את השסעים בחברה הישראלית ועל תיקון השיח במדינה. בקרב לוחמי המילואים בולטת במיוחד הערגה להביא לחיים האזרחיים את האחדות שחוו בטנק, בצוות ובפלוגה. גופים רבים קמים, אמנות נכתבות ואף יש ניסיונות לנסח חוקה "רזה" או "שמנה" ,בתקווה שכל אלה יסייעו לנו להימנע מחזרה אל השיח הקשה שהיה כאן לפני 7 באוקטובר.
כמי שעוסק בעשור האחרון במפגשים בין־מגזריים במסגרת ארגון "שיח שלום", אני רואה חשיבות גדולה בשאיפה הזו ובפעילויות השונות שנעשות ברוח זו. אולם אני גם ער מאוד לכך שקושי גדול מתעורר כאשר ה"אחדות" שכה הרבה מדברים בה עוברת פוליטיזציה, ושוחריה מגלים שהם נוטלים חלק, אולי בעל כורחם, ביצירת מעגל נוסף של ויכוח. יש משהו טרגי בכך שהרצון להרגיע את הטון, עלול בסופו של דבר להגביר אותו מחדש.
הבעיה מורגשת במיוחד כאשר מציעים, בשם האחדות, לקבוע מועד מוסכם לבחירות. אינני מבקש להביע עמדה בעד או נגד בחירות בעת הזו, אבל חשוב לי להצביע על האירוניה שבדברים. על אף השאיפה הכנה לשיח מתוקן ומרפא, אין ספק שאין בישראל דבר מפלג ומשסה יותר ממערכת בחירות. התובנה הזו יוצרת פלונטר גדול לשוחרי אחדות כמוני, אך היא מעלה גם שאלות נוקבות על תפקידן של הבחירות בדמוקרטיה בכלל.
תחלואיה של הפוליטיקה הדמוקרטית מעסיקות אותי זה שנים, הרבה לפני השבר האחרון. בחלל האוויר מסתובבות כבר זמן רב הצעות שונות לשינוי שיטת הבחירה בישראל. אולם נדמה לי שמשהו התחדד לאור הגילוי הגדול של "עם ישראל" לעומת מרבית מוסדות "המדינה" בתקופה האחרונה. גילוי זה מעלה את השאלה האם הבחירה היא באמת לב הדמוקרטיה, או שמא עומד מעליה ערך נעלה יותר שהבחירה אמורה לשרת, והוא הייצוגיות של העם. אני רוצה להציע שגילוי הכוחות הטמונים בעם הוא היסוד המכונן של הדמוקרטיה, והוא עולה בחשיבותו על זכות הבחירה. זהו הרעיון העמוק המשתקף גם במילותיו המפורסמות של אברהם לינקולן בנאום גטיסבורג, "ממשלה של העם, על ידי העם, למען העם".
הבחירות ככלי לשימור הכוח
הרחק מגבולות הגזרה של השיח הפוליטי נחשפתי לסימפוזיון אינטלקטואלי המתנהל בין דפי כתב־עת בעל השם האירוני במכוון Common Knowledge. כתב העת מתפרסם בשפה האנגלית, ונערך בידי ידידי פרופ' ג'פרי פרל מאוניברסיטת בר־אילן. אני רוצה להציג כאן שני מושגים שעלו לדיון בסימפוזיון: Sortition (הגרלה) וAntipolitics (אנטיפוליטיקה), בתקווה שדרכם אוכל להציע לקוראים כיוון חדש למחשבה בלתי שגרתית על בעיית הפוליטיזציה של האחדות ועל השאיפה שהמדינה תגלה ותחשוף – במקום להסתיר – את העם בגדולתו.
מושג ה"סורטיציה" (הגרלה) נדון במאמר של פוליטיקאי אמריקאי לשעבר בשם טרי בוריצ'יוס. לטענתו, דמוקרטיה ייצוגית צריכה להתנהל בהגרלה במקום בחירה. בוריצ'יוס פותח בטענה היסטורית שלפיה הדמוקרטיה היוונית יצרה ייצוגיות שלטונית באמצעות הגרלות ללא בחירות. לעומת זאת, הבחירות הדמוקרטיות הן המצאה מודרנית. לטענתו, הבחירה של נציגים ברוב עם הוצעה על ידי בני המעמד השליט של תקופת ההשכלה באירופה, מפני שהם ראו בבחירות כלי לשימור כוחם. הדמוקרטיה העניקה אומנם את כוח הבחירה לעם, אך האליטות רצו שכל המועמדים לבחירה יגיעו עדיין מן המעמד השליט. כך שימשו אותם הבחירות ליצירת שיטה דמוקרטית שנועדה למעשה לשמר את כוחה של מעין אוליגרכיה פוליטית נבחרת. עובדה זו מסבירה לדבריו מדוע הבחירות עדיין אינן מצליחות לרוב להצמיח מנהיגות ראויה שמייצגת נאמנה את רצונותיהם של מרבית הבוחרים ברוב הדמוקרטיות בעולם.
המשבר הזה ניכר בחריפות גם אצלנו, כאשר חברי הכנסת נבחרים ברשימות שאין לבוחר המצוי שום תפקיד בהרכבתן. חבר כנסת במקום ה־12 ברשימה כלשהי אינו מונע בעיקר מרצון לייצג. הוא פועל מתוך שילוב של רצונותיו, שאיפותיו הפוליטיות, אינטרסים, תאוות פרסום ומשמעת קואליציונית. הוא איננו מייצג איש מבוחריו אלא מחויב בעיקר לעצמו ולעמיתיו למפלגה. על פי בוריצ'יוס, הדבר מובנה בכל שיטת בחירות, מפני שהרצון העיקרי שמאפיין את המעמד הפוליטי בחברה הוא לקיים את עצמו ואת בני מעמדו. בשפה שלנו: הוא עסוק בעיקר ברצון להיבחר מחדש, ועל כן הוא מתמקד בלרַצות את מי שבאמת יקבע את גורלו. הרצון להיבחר תמיד יגבר על ערך הייצוגיות שהבחירה עצמה אמורה לשרת, וכאן שורש הבעיה.
לפיכך מציע בוריצ'יוס להחזיר את הדמוקרטיה לשיטת ההגרלה המקורית, עם התאמות מודרניות. עיקר העניין בשיטת ההגרלה הוא שיתוף החברה בחובה אזרחית. בשיטה זו, קבוצות ייצוגיות מוזמנות בהגרלה לזמן קצוב, לטובת קבלת החלטה אחת בלבד. במודל ששואב השראה גם מן הנוהג של חבר מושבעים במערכת המשפטית בבריטניה ובארה"ב למשל, בוריצ'יוס מציע שבמהלך קדנציה של ממשלה של פקידים, רוב אזרחי המדינה ייקראו לפחות פעם אחת להשתתף בתהליך שכולל בתוכו לימוד, בירור, שיח והצבעה בסוגיה אחת שעומדת להכרעת העם. כל קבוצה כזו תצטרך להיות מספיק גדולה, ולכלול בתוכה מדגם מדויק על מנת שתוכל לייצג את כלל האוכלוסייה בקבלת ההחלטה.
לשם כך הייצוג צריך להיקבע על פי שיקולים הרבה יותר מדויקים. השיקולים הפוליטיים הרגילים מתחשבים בקטגוריות של ימין ושמאל, דתי־חילוני, וכו' אך ישנם שיקולים ייצוגיים נוספים הכוללים תחומי עיסוק, סוגי אישיות, גיל, מגדר, אזור מגורים, מצב משפחתי, צמחונות ועוד. כל קבוצה ייצוגית כזו תזומן, כמו חיילים ל"מילואים", כדי לשרת את העם בהליך של העמקה מקצועית בנושא (העמקה שאיננה מצויה די בשגרת יומם של רוב נבחרי הציבור, שאינם בקיאים במרבית הנושאים שהם מצביעים עליהם), ניהול שיח קשוב למחשבותיהם ועמדותיהם של כל הנציגים בקבוצה (עניין שאיננו מתרחש בפרלמנט מצוי ובוודאי לא מוכר לנו מן הכנסת, שבה הכל נקבע מראש ואין מקום להחלפת עמדות אמיתית), וקבלת החלטה משותפת על פי רוב הדעות.
הדמוקרטיה כנתיב לגאולה
הביטוי "אנטי־פוליטיקה" שימש את ההוגה היהודי־הונגרי המנוח גורג' קונרד, ככותרת לספר שתרם תרומה של ממש לגיבוש מדיניות ה"גלסנוסט" וה"פרסטרויקה" אצל מנהיגים מזרח־אירופיים כמו לך ולנסה, ואצלב האוול ומיכאיל גורבצ'וב. האנטי־פוליטיקה, בלשונו של קונרד, חשדנית כלפי הכוחנות שמאפיינת פוליטיקאים וגורמת לכך שהפוליטיקה "מציפה כל פינה בחיינו". האנטי־פוליטיקה מבקשת לבזר את הכוח הזה, וליצור אקלים חברתי רגיש וקשוב.
במאמר המבוא שלו לסימפוזיון, פרל מלקט מתוך הספר של קונרד כמה היגדים שהם עקרונות יסוד למדינה דמוקרטית אנטי־פוליטית. מדינה כזו, למשל, תבקש להעמיק את הקשרים והחיבורים בין אזרחיה במקום להפריד ביניהם. היא תשאף לפתח אצלם את היכולת לחיות אחד עם השני, ולא אחד על חשבון השני. במדינה כזו ההנהגה תעודד שיח מעמיק וקשוב במעגלים קטנים של אנשים שהשיתוף חשוב להם לא פחות מן הפעולה. מערכות השלטון יהיו מעוניינות בביזור הכוח ולא באגירה שלו, ויחפשו להגדיל את הייצוג של האזרחים והקשב אליהם במעגלים רחבים ככל שניתן. במציאות כזו ערך העם אכן עולה על ערך מבנה השלטון, וייתכן לראות ברעיון ההגרלה סוג של שיטה פוליטית אנטי־פוליטית.
אינני מתכוון לקדם כאן רפורמה חוקתית נוסח בוריצ'יוס; אפשר שהיא אינה בת ביצוע במציאות המודרנית. אך נדמה לי שברעיון האנטי־פוליטי יש הד עמוק וכמיהה לדברי הנביא ירמיהו (פרק לא), שחזה ימים בהם הקב"ה יכרות ברית עִם ישראל שתהיה כתובה בלבבות, ותייתר את השלטון של בני אדם על בני אדם אחרים. שמעתי פעם מפי הרב רא"ם הכהן שזוהי הבשורה הגדולה של הדמוקרטיה, וקדושתה נעוצה בכך שהיא מקדמת אותנו במסע הגדול מעבדות לחירות ומשעבוד לגאולה. נדמה לי שביסודה, המגמה האנטי־פוליטית היא צעד נוסף בכיוון הזה, משום שהיא מעריכה את העם יותר מן השלטון.
ב"שיח שלום", שאני אחד ממייסדיו, אנו מנסים לנהל מעגל שמבזר את הכוחנות ומגביר את היכולת להקשיב קשב עמוק לערגות ולכאבים של כל הנוכחים. במעגלים שאנו מקיימים יש יסוד אנטי־פוליטי מובהק, שמאפשר שיח עמוק בסוגיות שנויות במחלוקת, במגע עדין. זהו ביטוי לערגה יהודית מאוד לשיח בית מדרשי שמבקש להעמיק קשב יותר משהוא שואף לאכוף הכרעה. כל זה נעשה באמונה שמתוך העדפת הקשב מתקבלות גם החלטות טובות יותר. נדמה לי שהיכולת לשלב גישה כזו בתוך ניהולה של מדינה, נותנת טעם ותוכן לרעיון העמוק של מדינה יהודית. אני תוהה: אולי מדינה יהודית היא מדינה שהפוליטיקה שלה צועדת בכיוון אנטי־פוליטי? אולי זוהי מדינה שעסוקה פחות בכוח של עצמה, ויותר בחשיפת האור של העם היושב בתוכה?
הרעיון שהצגתי כאן מקורו ביוון העתיקה, בבחינת "חוכמה בגויים תאמין", אך הוא יכול לפרוח בתרבות הדיון שהעם היהודי מורגל בה היטב. אם מדינת ישראל תצליח לייצר ייצוגיות עמוקה, קשובה ומשתפת של כל חלקי עם ישראל במערכת השלטונית שלה, היא תהיה ראויה באמת לכינוי "ראשית צמיחת גאולתנו".
ד"ר אליק אייזקס מלמד בבית הספר לחינוך ובבית הספר לתלמידי חו"ל באוניברסיטה העברית, ומנהל שותף של ארגון "שיח שלום"
