המשוררת תהל פרוש חיברה קובץ מסות על ענייני כלכלה וחברה, יחסי עבודה ומשפחה, והמציאות כאן בכלל. זהו ז'אנר שהסתלק מעט מן הספרות העברית למשך כמה עשורים, אך בשנים האחרונות זוכה דווקא לתחייה (אריק גלסנר, יאיר אסולין, עפרי אילני וארנה קזין, הם כמה מאלה שפרסמו בסוגה זו בעת האחרונה, והרשימה הולכת ומתארכת). נוכח חזרה זו של צורה נשכחת עולות שתי שאלות מרכזיות: מדוע חוזרת המסה דווקא עכשיו, ולמערכת העברית בפרט? ובה בעת יש לשאול שוב: מהי בכלל המסה?
המסה היא צורת כלאיים, או צורת ביניים, שבין טקסט שנענה לכללים החקרניים־לוגיים של הנחת הטיעון וגזירת מסקנותיו, ובין טקסט ספרותי, אימפרסיוניסטי ואישי. היא בדרך כלל תקיים דיון כלשהו במובהק, אך עם זאת, ההגשה או הסגנון – שלא כמו בעבודת החקר האקדמית – יהיה חשוב לא פחות מהנושא הנידון. ומכאן שהמסה עדיין סמוכה מאוד אל הספרות היפה. ואולי צריך לומר זאת אחרת: המסה צריכה להשתדל להיות מעניינת, מערבת וחווייתית.
כך לגבי השאלה השנייה. ועל הראשונה, למה דווקא עכשיו, נדמה כי לאחר שבעה באוקטובר בפרט ושנת 2023 בכלל, כמעט אין צורך להרחיב. הסביבה העברית הפכה לזירת קרב של רעיונות. כולם מבינים שיש כאן חברה לקראת שידוד מערכות, אלא שאין הסכמה על המגמה. הדבר החי בחברה אינו בא עוד לידי ביטוי מלא בסמלים הישנים, באמנות ובחוקים שמגדירים אותו. כך שאיך שלא הופכים זאת, השפות השונות מדברות על הפיכה. בתקופה כזאת נאלץ אף המשורר, איש הרוח המופשטת והיופי האקראי, לצאת מן השמורה, לקום מכר הדשא ולהציע מדמיונו – שהרי הקדיש יותר זמן לעבודת הדמיון ממהנדס המכונות ושאר בעלי תפקידים ביצועיים. אפשר לומר כמעט שהשטף של ספרי המסות חזה את המשבר, גם אם לא שיער דבר מתָווי פניו ואקלימו.
העוול משעמם את הניאו־ליברלים
יש לומר שהנאת הקריאה בספר אינה לגמרי אחידה; לאחר פתיחה לא פחות ממהממת, עשויה בפרוזה עשירה ומרגשת, ערה ואישית – בעיקר על צירוף המקרים בחיי המחברת של הולדת בנה ופטירתו של אביה – ישנה ירידת־מה בעניין במרכזו של הספר. סגירתו של הספר נהדרת ממש, בדומה לפתיחה, ועולה תמונה של פרישת כנפי המחברת מעל המקום הזה הפצוע. אך בלא מעט מן הרשימות הנוסח הוא תלונתי מעט, ואקדמי, באורח שעשוי לעייף. כמה מהמסות אינן נוגעות תמיד, או קרובות במידה דומה.
נדמה שבכל מאמר ומאמר יש למחברת דבר־מה מיוחד להציע לקורא, בעיקר מבחינת הלשון, אך במצטבר, מגמתם דומה: העושק והדיכוי; השחיקה והעוול; השחיקה שבעוול והדיכוי שבעושק; אלה גם אלה ממלאים את עמודיו. אך מנגד, זהו גם עצם העניין בעולם החדש שייתר את שיח הזכויות כמעין טרטור ישן, ואת ההומניזם הנאור פוטר כהתייפיפות. הרי זו שיטתו של הפופוליזם, לפטור את הפוליטי כדבר מטרחן לשמו. זה בדיוק מה שמנסה תהל פרוש לחשוף בשיח "התם" לכאורה של הניאו־ליברליזם: כל אותם מנגנונים סמויים של הכחשת העוני, הפיכתו למבייש, ומכאן ללא ראוי לייצוג עד כדי הצדקת אי השוויון. המערכת הכלכלית תטען תמיד שצריך לתת לכסף לעשות את הכסף, ולא לאפשר לגישות פרוגרסיביות לסכור את השטף המפכה של ההון.
אלא שפרוש לא חדלה להזכיר לנו: ומה עם מי שאין לו את הכסף לעשות כסף, מה עם מי שאין לו כלום. מה עליו? האם נגזר עליו לזכות לתגובה מפורסמת שהציע נתניהו במסיבת העיתונאים לתושבת קריית־שמונה דאז: "את לא מעניינת אותנו. תביאי דברים מעניינים. את פשוט משעממת אותנו", כשכל מה שזעקה היא שהובטחו חדרי מיון נוספים בקריית שמונה, אך משך שנים לא נעשה דבר בנדון. אז מה יעשה הנעוול בתרבות שבה זעקת העוול היא בגדר "דבר משעמם"? כאן מזכירה לנו תהל פרוש כי הפוליטיקה אינה אמורה להיות אחד מענפי הבידור, אף שיש לנו ראש ממשלה פרפורמר ממדרגת־על. הפוליטיקה היא דבר רציני מכדי להישפט בסרגלי השעשוע של ההמונים.
פוליטיקה משמעותית תתרחש כנראה דווקא במדיום של המשעמם. אז כשכותב זה מתלונן על שעמום כלשהו שבקריאה, הוא גם קצת מתבייש, כי יש לדברים גם צד רציני יותר. ועדיין נדמה כי לפרוש כמה קלסתרונים שאינם מוכרים זה לזה עד תום: לא פעם, כאשר היא תבקש לדבר בעד הטוב הכללי והאנושי, משהו נעשה קר וחסר גמישות, והטיעון קורס נוכח סוג של יובש בלתי אישי, או לשון ז'רגון אקדמית.
נחליאלי שמח מושך לב
אציע דוגמה. במסה שנקראת "סימפטום מלנכולי", פרוש פורשת את הטיעון כך: "הזמן הליניארי ההיסטורי נקטע בספר לטובת זמן מלנכולי, שבו הקטסטרופה שאירעה בעבר היא גם הווה וגם עתיד, כי האבדן אינו מפסיק לעולם. ההדחקה הזאת מייצרת פרנויה שישראלים מיטיבים להכיר: התחושה שאין שום דרך למנוע אסון בעתיד כי האסון קורה כל הזמן. באמצעות הפרנויה הזאת ניתן להצדיק כל מעשה אלים".
לכאורה, מה רע? הטיעון ברור למדי, מוכר ואף מסתבר, אך אין בו כדי להוסיף מילה אחת פרטית שאינה מלשון המינוח האנליטי הפוליטי והעיתונאי. והניכור שבשפה בלתי אישית זו הוא כזה שמקשה על הקליטה. למעשה, השפה הזו מיסודה היא היפוכה המוחלט של שפת המסה, שהיא שפה של התנסות, שפה קשובה ללשון הפרטית.
במובן הספרותי הטהור זו לא רק הסגת גבול קלה של השפה האקדמית לעבר הבין־אישית, שהרי הסופר והקורא מדברים באחת הלשונות האינטימיות ביותר שבמגרש הלשוני, הם כמעט לוחשים סודות זה באוזני זה. החטא מעט כבד יותר מהסגת גבול. לשון האקדמיה עצמה היא לשון של כוח, לשון מומחים כביכול, כמו זאת שלעיתים מכונה גם "הסגברה": היינו, לשון מינוח מקצוענית המדברת מעמדת ביטחון בשם המנושל, וכך גוזלת ממנו גם קשב של ממש וגם קול. ועל כן, ספר שזועק את אובדן הבעלות ואת הניגפות אל השוליים מכוח הבצע שחולש על הכול, אינו יכול להשתתף בשיח כה בלתי אישי.
כך גם להפך. במקומות היפים ביותר בספרה של פרוש, ההתעכבות על פרטים שוליים שבשוליים, לא פעם מוכיחה את העניין. כמה יופי וחירות, כמה נישול רדיקלי יש בשפת המשוררת הטבעית, שהיא כולה על דרך מה שהוריש אמנון נבות כהגדרה לספרות: "חורגות ריבונית". שפתה האישית של המחברת היא ההתנגדות החריפה ביותר למבנים הסמויים של ההון. היא היא החשיפה של מבני הכוח, מתוך הבטלה, שהיא עבודת המשורר; בהדר שמציעה שלולית של עשב בגבעתיים, בציפור טיפשית במעופה. וכך נוהגת פרוש ברגעים היפים יותר של הספר, שהם אקראיים למדי, כפי שיופי אמור להיות; זר לשרשראות של סיבתיות ועקיבות לוגית.
היפה לא לוקח חלק במשחקים האלה של האידאולוגיה והבניית התהליך החברתי. היפה הוא שפוער אותם. וכך מתוך הספר: "הלכתי מביתי לפארק וישבתי מול שלולית קטנה שנקוותה בין השביל למדשאה. ציפורים הגיעו לשתות מהשלולית. הגיעה חבורת מיינות ללגום וזוג יאוריות התהלך במדשאה, האחת צועקת כהרגלה והשני חוקר ובוהה. תפסתי גם במבטי כמה נחליאלי מקפצים. אני מעדיפה את הנחליאלי באופן ברור על כל השאר. פעמים רבות הם משוטטים ביחידות, בשונה מהציפורים האחרות שמסתובבות בחבורות או בזוגות. בחליפת השחור-לבן-אפור שלהם, בסינריהם הבוהקים ויופיים הדק המהיר, הם מושכים את לבי מאוד. מעולם לא ראיתי ציפור שמחה כמו הנחליאלי ההוא שרחץ יום אחד בשלולית".
מחאת הקול הפרטי
אפשר לומר אלף ואחת פעמים באלף ואחת דרכים שפרדוקס הקפיטליזם או הניאו־ליברליזם הוא כזה; "הוא מנסה למכור לך את החירות כסחורה, בעוד שהכסף הוא מדיום של עבדות, ולכן לעולם לא תתאפשר הרכישה". אבל את החירות עצמה פרוש דווקא מצליחה ללכוד היטב בלשונה, ביום ירוד במיוחד, שעה שהיא מבינה שהיא בעיצומה של פרידה, ואין לשבר מזור או פתרון נראה לעין. למעשה, עוד דבר כאן מתגלה; לשון החירות של המשוררת גם היא לשון של "בעלות מדומה", בדומה לאותה "חורגות ריבונית" שדיבר בה נבות המנוח. הדוברת ביום רע, תובעת מחדש את יפי־עולמה בביטוי "אני מעדיפה", או "הם מושכים את לבי מאוד". ובעברית הממזרית והדליה־רביקוביצ'ית הזאת, מזכירה לנו פרוש את ההיררכיה האמיתית. זהו היופי שבעל ההון לא יוכל לרכוש בעד שום הון שבעולם. היכולת לדבר בטבע, ולתת בו שמות כמו אדם הראשון.
ישנן אפוא לא מעט בעיות בקובץ שלפנינו, אך היופי בו רב. ייתכן גם שהקריאה הביקורתית אינה מיטבית לסוגה זו, כי במסות כדאי לקרוא טיפין טיפין; טבען הוא להיות דחוסות. אבל יש פה גם משגה, כי המשוררת לא צריכה להקריב את דיבורה לדיבור הכללי, כדי להשמיע קול רחב. הקול הרחב הוא רמקולים בהפגנה, הקול הפרטי הוא המחאה החריפה של המשורר. הוא עושה לעצמו חירות בתוך שפה, והוא מחלץ ממנה רווחה בכל היגד מוצלח. כל זאת לא כדי לומר חלילה שאל לה למחברת לכתוב מסות, נהפוך הוא, היא מוסיפה יופי בעולם. אך אל לה להשתתף בצירופים מן המוכן האקדמי, או בסיסמאות, במחיר מרקם השירה ומקור נביעתה.
ואולי, באמצע הדברים ממש, מתגלה ניגוד חריף ומצער עוד יותר; החופש הוא המאבק, ולא בין האימפריה למורדים, אלא בין מבקשי חירות רבים. ואז מתגלה דבר עצוב מאין כמותו, שחופש הוא הזירה, הוא המאבק, וגם התוצאה המיוחלת למאבק, ומכאן שחופש הוא כוח עודף. ייתכן שבלשון ההון הוא משאב מתכלה, סכום אפס שאם אתה נהנה ממנו אזי האחר בו חסר. ומה נעשה אז, כי לעולם לא נהיה גם צודקים גם חופשיים. ואת זה אני מהרהר בעצב רב נוכח הספר הזה, שאלמלא הוא ודאי לא הייתי חושב שום דבר על כל זה.
