ספר שני הוא הוא ציון דרך בחיי משורר, משום שהוא מעמת אותו עם חוסר הברירה של המעשה האמנותי; מבחינת תוכנו הוא לרוב מעמיק ומרחיב את התמות של הספר הראשון. ״אבן שפה״, ספרה השני של אפרת ביגמן הוא ביטוי כפול לכך: כפי שמרמז שמו, הוא עוסק בתפר שבין רשות היחיד האינטימית לרשות הרבים, ובתפר שבין הרכות והקושי שבשפה. המהלך הזה מאפיין ומעמיק את עבודתה הפואטית והמקצועית של ביגמן, כמשוררת וכביבליותרפיסטית.
המחולל הראשוני של שירתה של ביגמן הוא חורבן הבית שחוותה בתור ילדה. בעוד שספרה הראשון עסק בעיקר בבניית הבית ומעשה ההורות, ספרה השני חותר אל היסודות המצויים בשבר שאותם היא מדובבת בספרה השני, כמו בשיר המפתח שלפנינו:
אֲנִי קְרוֹבַת מִשְׁפָּחָה / מֵהַצַּד שֶׁל הַכְּאֵב. / בִּתְאוּנַת דְּרָכִים נִפְגַּשְׁנוּ, / אֶת הָאָבְדָן בַּנֶּפֶשׁ / כִּסִּינוּ בְּשַׂקִּית אֲטוּמָה. / הַיּוֹם אֲנִי כְּבָר לֹא שׁוֹאֶלֶת / אִם הָלְכוּ הַבְּלָמִים / אוֹ אִם הָרְאוּת / הָיְתָה לְקוּיָה. / זֶה הָיָה. / כָּךְ הָיָה. / שְׁבָרִים שֶׁנָּשָׂאתִי / אַט אַט מִתְאַחִים, / פְּצָעִים נִפְתָּחִים / וְשׁוּב נִסְגָּרִים / וְלָאֶגְרוֹף יֵשׁ, כְּתָמִיד, / חָמֵשׁ אֶצְבָּעוֹת בּוֹדְדוֹת.
הביוגרפי הוא המקום שבו נבחן משורר: האם יצליח להתעלות מהסיפור האישי אל השירה? האם הפואטי עז יותר מהסיפור האישי, נוגע ללב ככל שיהיה? ביגמן יוצאת מהמסע הזה מנצחת בזכות היסודות האיתנים של שירתה, שמקורם בהיכרותה העמוקה עם טקסטים מכוננים מהתרבות היהודית והישראלית (כמו הקישור לשירת עמיחי שבשיר שלעיל). וכך, בעוד שהמשוררים נבדלים היום אלה מאלה בין הכותבים לקוראים, ביגמן משתייכת למשוררים הקוראים, אלה ששירתם היא חלק מהשפע הלשוני שבשירה העברית.
לצד השירים כלולים בספר פרגמנטים הכתובים כפרוזה לירית ונבדלים מהשירים בהיותם בלתי מנוקדים. הפרגמנטים חשובים משום שהם שופכים אור על שירתה של ביגמן המקננת בפצע, ומתוך כך יש להם הקשר תמטי הנוכח בספר. עם זאת, כמה מהם חזקים פחות ביחס לשירים והם עשויים להיכתב ולהיקרא כחטיבה העומדת בפני עצמה. שירתה של ביגמן איתנה מספיק כדי לעמוד בלעדיהם, ואולי הם עשויים להיקרא – אם ייכתבו ויעמדו בפני עצמם – כהזמנה פואטית בגוון אחר מזה של השירה, למסע רוחני של קבלה וריפוי.
וכך, בתוך התפר שבין כאב לדיבור, גוף ונפש, ביתיות ושבר, ביקורת וקבלה, ברגישות הגדולה לפצע ולשפה שמתחוללת בעדו, מדובבת אפרת ביגמן את אבני היסוד של שפתה.
וְהָיָה מַחֲנֵנוּ קָדוֹשׁ לְהַכְאִיב / לֹא הָיָה בּוֹ פֶּצַע וְחַבּוּרָה, / רַק אֲנָשִׁים בְּרִיאִים מְשׂוֹחֲחִים שִׁיחוֹת / שׁוֹפְעוֹת צְחוֹק נוֹרָא, / מְבַטְּלוֹת בִּתְנוּעוֹת יָדַיִם חִנָּנִיּוֹת / אֶת קִיּוּמִי אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, / אֶת טֻמְאַת הַמֵּת / שֶׁנָּשָׂאתִי / בְּמַעְגָּלִים חוֹזְרִים וְנִשְׁנִים, / אֲשֶׁר דָּבְקָה בִּבְגָדַי וְלֹא פָּגָה / וְלֹא הָיָה אִישׁ שֶׁיֶּאֱסֹף אֵפֶר / וְיֹאמַר – טָהוֹר.
