עידית היא רווקה דתייה בת ארבעים, ואשת קריאייטיב מצליחה במשרד פרסום נחשב. אחרי שנים של דייטים, תפילות, הצעות, סגולות, קברי צדיקים ועוד קצת דייטים, רחל סבתהּ מטילה עליה משימה: למצוא דרך־לא־דרך להעלות לארץ ישראל את עצמותיו של בעלה המנוח יהושע, הסבא של עידית, שנקבר לפני חמישים שנה בלוב. אם תעשה זאת, כך הבטיח הסב (שאלמנתו נוהגת לנהל איתו דיאלוגים ערים, חרף עובדת מותו הזניחה), תזכה לזיווג ההגון שהיא ממתינה לו. בעיה קלה עומדת בדרכה של עידית: לוב היא מדינת אויב עוינת, שבתקופת ההתרחשות של הספר גם נשלטת על ידי דיקטטור מטורף, מועמר קדאפי.
עידית איננה נלהבת למשמע המשימה הלא־מאוד־אפשרית, ולמרות זאת שוקעת בה בכל מאודה. היא מגייסת צוות שיעזור לה בעבודה על הפרויקט: חוקר פרטי, חבר ילדות, ואסטרטג שעובד לצידה במשרד הפרסום ומסכים לתרום מזמנו למיזם. יחד הם מקימים אופרציה שפועלת במגוון ערוצים: הם פונים למוסד בבקשת עזרה, מעסיקים מרגל לובי, ומנסים לרדת לעומק הסוד שהוועד ליהודי לוב מסתיר מהם משום מה. המחקר שהם עושים מעיר שדים מרבצם ומביא אל פתחם סכנות ואיומים, שמקורם מתגלה גם הוא בהמשך הספר.
הקוראים מלווים את עידית וצוותה בניסיונותיהם להביא את סבא הביתה, ובמקביל עוקבים אחרי ניסיונותיה של עידית להביא את עצמה הביתה ולמצוא את האיש שאיתו תקים את הבית הזה. אנו שומעים איתה הצעות, מתארגנים איתה לדייטים, מתלהבים ומתאכזבים איתה. חשים את ייאושה אבל גם את החלטתה הנחרצת להיאחז בתקווה, בסיכוי שהבא שיגיע יהיה האחד.
אחד המהלכים היפים בספר הוא האופן שבו שני הסיפורים האלה, שני המסעות אל הבית, משתקפים זה בזה ומתכתבים זה עם זה. לעיתים העליות והמורדות שלהם נפגשים: פריצת דרך בתחקיר מגיעה לצד התלהבות מקשר חדש שהולך ומתממש; ולפעמים הם נמצאים בנקודות מנוגדות, שכמו בכל ניגוד מדגישות את עוצמתו של כל צד.
״רומן ראשון הוא בדרך כלל אוטוביוגרפיה מוסווית״, טען פעם הסופר קלייב ג׳יימס. אף שאיני מכירה את הסופרת, מתוך הספר עלו נקודות דמיון רבות בין דמות הגיבורה לדמות המחברת. בין שמותיהן מתקיים דמיון פונטי רב, ולסבא וסבתא של עידית העניקה הסופרת את שמות סביה שלה, רחל ויהושע, שאכן נולדו בלוב. כמו עידית, גם שרית היא רווקה פתח־תקוואית שעוסקת בעולם הפרסום, ובחלק התודות היא מעידה על עצמה שכמו הגיבורה בספר, גם היא ״שתתה ארבע מאות כוסות קפה בלפחות שלוש מאות דייטים״. כך שאם היה ניסיון לבצע הסוואה, הוא היה קליל ביותר.
נשים מדברות על גברים
אף שהוקסמתי מהרעיון של הספר, וחשתי קרבה אל המחברת בשל הקרבה שלה אל הדמות הראשית, לקח לרומן זמן להתחבב עלי. בתחילת הקריאה הרגשתי שהכתיבה מאולצת מעט. עם המשך הקריאה והתפתחות העלילה נסחפתי אל תוך הסיפור, אף כי הכתיבה נותרה לא אחידה ברמתה לאורך הטקסט: לעיתים חדה ונוגעת ללב, לעיתים חוזרת על עצמה ושטוחה. העלילה עצמה בנויה היטב, מלבד טוויסט מפוספס אחד: במהלך המחקר עידית וצוותה מוצאים עדויות לכך שאימו של קדאפי הייתה נערה יהודייה חטופה מהקהילה של סבה. לפרט הזה יש השפעה משמעותית על הסיפור, ובכל זאת הסופרת בחרה משום מה לחשוף אותו כבר בעמוד 10, ולא לבנות את המתח עד ההגעה אליו.
מעבר לכך, נקודת הביקורת המרכזית כלפי הכתיבה היא מפורשוּת היתר. לא ספרתי, אבל פעמים רבות מאוד לאורך הספר הגיבורה מתוארת כשהיא בוכה, נשברת, מפורקת, עצובה, פונה לריבונו של עולם ושואלת אותו למה דווקא היא וכמה אפשר. הרגעים האלה היו אמורים לקרב את הקורא וליצור תחושת אמפתיה, אבל בגלל האופן שבו הם בנויים הם יוצרים לתחושתי את התנועה ההפוכה: ריחוק. משום שכדי לגרום לקורא להרגיש עצב לא מספיק לכתוב ״עצב״, אלא יש לקחת אותו למסע שיגרום לו לחוש את העצב בעצמו מבלי שיצוּוה על כך. אם עושים זאת נכון, הוא זה שיפנה בעצמו אל האל כדי לשאול למה דווקא היא וכמה אפשר.
דווקא ברגעים שבהם המחברת מספקת תיאור עלילתי נקי וצמוד להתרחשות, חף מפרשנות ובווליום רגשי חלש יותר, אפשר להרגיש את הכאב של הגיבורה במלוא עוזו. כאשר הקוראת ניצבת מול עוד התפרקות בבכי, גם אם היא מאמינה לגיבורה, היא נמצאת במיקום חיצוני לרגש ולא נשאבת אל תוכו, כפי שהייתה יכולה להישאב מול עבודה אמנותית עדינה יותר.
בנוסף אני צריכה לציין בצער שהספר בקושי עובר את "מבחן בכדל" (שמודד ייצוג נשי ביצירות, ופרמטר הבחינה שלו הוא האם מתקיימת בעלילה שיחה בין שתי נשים שהנושא שלה אינו גבר). ספרים, לפחות כאלה שגיבורתם אישה, לרוב עוברים את המבחן בקלות רבה יותר מסרטים, כי מתקיימים בהם דיאלוגים רבים יותר. ובכל זאת, כאן זה לא קורה. כל חבריה של עידית לצוות הקבורה בשנית הם גברים, ועם הנשים בספר – חברה טובה, חברה פחות טובה, אמא, אחות, ועוד – היא מדברת רק על הדייטים ועל הרווקוּת שלה. יוצאת הדופן היחידה היא סבתא רחל, דמות נפלאה שבנויה מצוין ועוברת אל הקוראת בצורה חיה ומלאת צבע. איתה הגיבורה מדברת גם על מבצע סבא, אם כי יש לציין שגם הוא התחיל כדי למצוא לה זיווג.
בלי קשר למבחן, בעיניי העניין הזה מרדד מאוד את דמות הרווקה. האם רווקה זה כל מה שהיא? כך למשל, הספר חוזר ומדגיש עד כמה נחשב המשרד שבו עובדת הגיבורה ועד כמה נחשבת משרת הקופירייטרית שלה. אז מדוע הקוראת לא זוכה לחזות בה מפצחת פעם בריף, או מציעה פתרון מבריק לתסבוכת ניסוחית? העלילה מציינת את הקשר הקרוב בינה לבין אחותה; מדוע אין אף הצצה לילדות המשותפת שלהן? שיחה נוסטלגית ביניהן על זיכרונות מוקדמים? למה רק תיאורי בכי משותף על שברון הלב האחרון של עידית?
מראה מול החברה
על אף הבעיות המסוימות הללו, יש לציין שהספר מרוצף ברגעי קסם קטנים, שצצים בו כמו רקפות. אחד מהם הוא תיאור האופן שבו עידית מארגנת לעצמה מסיבת יום הולדת כשהיא מגיעה לגיל ארבעים. לצידו עומדים גם תיאורי האוכל הנהדרים ומעוררי התיאבון, שגרמו לי לחוש דחף לעבור המרת עדה ולזכות בסבתא שבקיאה ברזי המטבח הטריפוליטאי.
ברמה העמוקה יותר, הספר מספק הצצה אל עולם. הוא מתבונן בקשיי הרווקות במבט כן, לא מתייפייף אבל חומל. משהו במשלב השפתי היומוימי מנגיש את הדמויות ויוצר תחושת היכרות איתם. יש בו גם הצבת מראה לחברה בהקשר של המבט הביקורתי כלפי רווקים: מהאב שמאשים בבררנות, דרך הדודה מבית הכנסת שמגיעה עם הצעות מעליבות, עד הדייט הנחשק שנותן לגיבורה להבין שאם היא הגיעה רווקה לגיל הזה בטוח משהו לא בסדר איתה (אף שהוא באותו סטטוס ממש). בתוך האקלים הזה, האמירה של הספר היא בעלת חשיבות ומשקל.
גם כמה ממהפכי העלילה הצליחו לתפוס אותי בבטן, המוצלח ביניהם הוא אולי הסוף. המחברת הצליחה להתחמק מהפלונטר שבו סוף טוב הוא קיטש וסוף רע מעציב את הקוראים, ובחרה בסוף מורכב, מפתיע ופואטי. כדי להימנע מספוילרים אציין רק שהוא כולל כביש. בספר שכולו מסע אל בית, דימוי הכביש הוא דימוי חזק מאוד. מצד אחד, מוצר יום־יומי שאנחנו דורכים עליו כל יום. מצד שני, אולי הייצוג האולטימטיבי של מה שלעולם לא יהיה בית. מה שתמיד יהיה רק דרך, מקום ציבורי מכדי להכיל את האינטימיות של זוג או מלהיות מנוחת עולמים.
״סבא, השמיע קול״ הוא רומן שמבוסס על רעיון טוב ומציג ביצוע טעון שיפור לפרקים. אבל למרות נקודות הביקורת, הספר מצליח לקיים את שמו ולהשמיע קול. קול של עדה שהשערים אל השורשים והעבר שלה סגורים, קול של אנשים שהשערים אל עתידם הזוגי מסרבים להיפתח.
סבא, השמיע קול
שרית דרשן
כנרת זמורה דביר, 2024, 253 עמ׳
