האם יש נוסחת קסם לסיום המלחמה? מומחי ביטחון רבים סבורים שיש. לדוגמה, הפרשן הצבאי הוותיק רון בן־ישי, חתן פרס ישראל לתקשורת. לדעתו, לא רק שיש נוסחת קסם, יש מילות קסם. אברה קדברה 2024. בתחילת השבוע פרסם בן־ישי באתר ynet מאמר נוקב עם כותרת שזיקקה את הבשורה: "כדי לצאת מהדשדוש על נתניהו להגיד שתי מילים". כן, שתי מילים, והסיוט מאחורינו.
ומה הן אותן שתי המילים? "מדינה פלסטינית". ברגע שנתניהו יוציא אותן מהפה, מבטיח בן־ישי, מנהיגי סעודיה, מצרים, ירדן ואיחוד האמירויות יתרצו לכונן בעזה ממשל אזרחי חלופי לחמאס בתמיכת ארצות הברית, ולהניע את המתווה המדיני שיאפשר את סיום המלחמה. אם זה לא יהיה ניצחון, לפחות תיקו.
אגב, נתניהו כבר הוציא פעם מהפה את שתי המילים שבן־ישי משתוקק לשמוע, בנאום בר־אילן 2009. הן לא מנעו את מרוץ החימוש של חמאס ברצועת עזה. טרוניה שמאלנית ותיקה אומרת שנתניהו לא באמת התכוון אז, וייתכן שזהו מקרה נדיר שבו השמאל צודק, אבל גם בן־ישי לא מבקש מנתניהו להקים בפועל מדינה פלסטינית. הוא רק מבקש שנתניהו יעשה שוב כאילו, וישלם את מס השפתיים שמדינות ערב והמערב כה מתעקשות לגבות ממנו; שרק יגיד "מדינה פלסטינית", מה כבר יכול לקרות?
אסון כבד יכול לקרות. העולם הגדול לא יאפשר עוד לנתניהו לשטות בו. הוא יעוט על הנכונות הישראלית הרשמית והעדכנית לחלוקת הארץ לשתי מדינות. וושינגטון תסביר שהיא לא מטילה עוד וטו במועצת הביטחון על הצעת החלטה להכיר במדינה פלסטינית, מפני שישראל כבר הסכימה. עניין הגבולות יידחה אומנם לעתיד, אבל יום אחד האו"ם גם ישרטט מפה באופן חד־צדדי. בקצב שבו מתנהלים כעת הדברים בהאג, זה לא יהיה יום רחוק במיוחד. ישראל תמצא עצמה במצב שבו כל העולם תובע ממנה להסתלק לאלתר לגבולות 67', והפעם כשהוא מצויד בכל המסמכים המשפטיים הנחוצים לגיבוי הדרישה הזאת, בהם גם ההסכמה הישראלית העקרונית להקמת מדינה פלסטינית, אותן שתי מילות קסם שיהפכו סופית את יו"ש מאזור שנוי במחלוקת לשטח כבוש. קשה לראות את ישראל הודפת דרישה כזאת וממשיכה להחזיק בשטח.
אחרי אוקטובר אין עוד צורך בדמיון עשיר כדי להסביר את ההשלכות הביטחוניות של הקמת מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים. מספיק להציץ בסרטוני 7.10 ולהכפיל אותם באופן מעריכי. עפולה ובית־שאן ימלאו את תפקיד שדרות, כפר־סבא ונתניה יהיו אופקים החדשה, ויישובי חבל לכיש – בארי, כפר־עזה וניר־עוז. איראן תשלים את תוכנית המצור שלה על מדינת היהודים. ייתכן שלמשך שנים אחדות היא תימנע משיגור טילים אל נתב"ג כדי לאפשר להמוני ישראלים לעזוב בשלום. מפעם לפעם ינחת שם שר החוץ האמריקני לצורכי הבהרה שוושינגטון מתנגדת בתוקף לכיבוש מחודש של יו"ש, ושאם בכל זאת ננסה לכבוש כדי להגן על עצמנו – יוטל עלינו אמברגו. מעניין מה יהיו אז מילות הקסם שיוצעו לנו ב־ynet בתמורה להפסקת אש: "אוטונומיה ערבית בגליל"? "נסיגה מיפו"?
מילות הקסם היחידות שכן יכולות להועיל לנו כאן ועכשיו הן "לא, תודה". לא למדינה פלסטינית, לא לעסקת חטופים בכל מחיר, לא להפסקת המלחמה לפני תבוסת סינוואר, לא לבגידה בתושבי שדרות ואשקלון, לא לבזבוז חיי מאות הלוחמים שנפלו בתמרון הקרקעי, לא לכל העצות הרעות בנוגע ליום שאחרי וברוח נאום גלנט שלשום. ממילא שום כוח ערבי או בינלאומי לא יוכל לנהל במקומנו את העניינים האזרחיים בעזה. מאז יום העצמאות הראשון ניסינו כבר שלל הצעות דומות, ותמיד הן הסתיימו במלחמה: כשהמצרים שלטו בעזה אחרי מלחמת תש"ח, כשכוח האו"ם הוצב שם בעקבות מבצע קדש, כשהרש"פ החליפה את צה"ל למחרת אוסלו וההתנתקות. אם אבו־מאזן לא מסוגל לדאוג עכשיו לשקט בטולכרם, איך הוא יצליח לשמור למעננו על כל הרצועה?
נכון, גם כשצה"ל שלט בעזה נרשמו פה לא מעט רגעים עצובים, אבל הם היו גן עדן ביחס למה שקרה אחרי שהוא יצא משם. במטה הכללי טוענים שהקמת ממשל צבאי בעזה תצריך הקצאה של שתי אוגדות בעזה, אך נראה שיש הגזמה בתיאור מצבת הכוחות הזו, ולמעשה צריך פחות כוחות. ובכל מקרה, מה הברירה? כיבוש רפיח הוא תנאי הכרחי למיטוט חמאס. לא מספיק אבל הכרחי. פעולת הניקיון היסודי שצה"ל עורך ברצועה חייבת להימשך ולהתעצם. היא עבדה היטב ביו"ש במבצע חומת מגן, ובסוף היא תעבוד גם בעזה. העובדה שחיזבאללה הגביר השבוע את האש לצפון מוכיחה שהאויב לחוץ מאוד ממה שקורה ברפיח, וזהו בדיוק המקום שבו כוחותינו צריכים להמשיך ללחוץ. אם אפשר, קצת יותר מהר.
נס לא קרה לנו
השבוע התברר לי שפסיקת הרבנות הראשית לומר הלל בברכה ביום העצמאות התקבלה דווקא אחרי מלחמת יום הכיפורים. שבוע לפני יום העצמאות ה־26 פסקה המועצה ברוב דעות שיש לומר הלל ולברך עליו, "לאור הניסים והנפלאות שאירעו לעם ישראל בארצנו הקדושה מאז תקומת המדינה והנס הגדול שאירע לנו במלחמת יום הכיפורים, כאשר קיומה של המדינה וחיי העם השוכן בציון היו נתונים בסכנה חמורה, וחסדי ה' הגלויים והנסתרים עמדו לנו להינצל ולצאת ממנה בחיים".
האם קרו לנו ניסים ונפלאות גם השנה? ברוך השם. בין השאר, ההתגייסות המהירה והמלאה של מערך המילואים, או ההימנעות של נסראללה מפריצה לשטח ישראל בצפון במקביל לפריצה של חמאס בדרום. למשך שבועות אחדים היה נדמה שעומד להתרחש נס נוסף שמצדיק אמירת הלל: התייצבות המונית של חרדים בבקו"ם. הטבח הנורא במערב הנגב היה אמור לשכנע אותם שצה"ל חייב להיות גדול וחזק כדי שקומנדו מוסלמי לא יפלוש פעם גם לבני־ברק, למאה שערים ולביתר־עילית. אם לא עכשיו, אימתי?
אבל הנס הגדול הזה לא קרה. רק קומץ חרדים התייצב. שאר החרדים, רבניהם ונציגיהם בכנסת ובממשלה המשיכו בתעלולי ההשתמטות. גם השבוע הם ממשיכים. ליבם ושכלם נאטם לצורכי השעה ולמצווה הגדולה שהזמן גרמה. הם לא אומרים הלל ביום העצמאות ולא מסיקים את המסקנות הפשטניות ביותר מאסון שמחת תורה: גיוס לצבא. עיניים להם ולא יראו, נאמר בהלל, אוזניים להם ולא ישמעו.
