פרופ' גד סעד, מחבר הספר המצליח "התודעה הטפילית: איך רעיונות מידבקים הורגים את השכל הישר", הוא אקדמאי מקורי ויצירתי. יהודי שגדל בלבנון עד שמשפחתו היגרה לקנדה, וכיום עובד באוניברסיטת קונקורדיה במונטריאול. סעד הוא אחד המבקרים הציבוריים המובהקים של ה"נעורות" והשפעתה, והוא עוקב אחרי תהליכי ההשחתה האינטלקטואלית והפוליטיזציה באקדמיה.
בעבודתו האקדמית משתמש סעד בתובנות ביולוגיות אבולוציוניות, שאותן הוא מחיל על פסיכולוגיה והתנהגות אנושית. גם כמבקר תרבותי ופוליטי הוא משתמש בכלים הללו לבחינת השינוי התרבותי, הערכי והאינטלקטואלי שמתחולל במערב. לטענתו, הרעיונות הפרוגרסיביים מתפקדים כטפילים על מערכת הערכים המערבית, שמדגישה את החירות והאמת וחוללה שגשוג היסטורי חסר תקדים. הבעיה המרכזית היא שלא מדובר בטפילים רגילים, אלא בסוג ייחודי שמשתלט על המארח ומשנה את התנהגותו, עד כדי התאבדותו בשירות הטפיל.
למשל, הטפיל החד־תאי הנפוץ "טוקסופלזמה גונדי" זקוק לחתולים כדי להתרבות. החתולים המארחים מפרישים אותו, ההפרשות הללו מגיעות למכרסמים, ואז הטפיל משנה את התנהגותם: הם מאבדים את תחושת הפחד, מתקרבים מדי לחתולים, ניצודים, והטפיל חודר למארח נוסף. דוגמה נוספת היא תולעת שְׂער הסוס. התולעת נולדת ומתרבה במאגרי מים, אבל את חייה היא מעבירה כטפילה של חרקים ביבשה. כדי להתרבות, התולעת משנה את התנהגות קורבנותיה וגורמת להם להיכנס למאגרי מים, שם היא עוזבת אותם, ולפחות חלקם מוצאים את מותם בטביעה.
"באותו אופן שטפילי המוח התפתחו לנצל את מארחיהם כדי לקדם את המטרות האבולוציוניות שלהם", כותב סעד, "כך פועלים הווירוסים הטפיליים של התודעה האנושית (רעיונות רעים באופן הרסני). הם נטפלים לשכל והופכים אותו לאטום בפני חשיבה ביקורתית, בזמן שהם מוצאים דרכים חכמות להתפשט על פני אוכלוסייה נתונה".
כשלצד אחד מותר להיות אלים ואדנותי, לפגוע ולהרוס, והצד השני צריך לסבול מחוסר זכויות ונחיתות ממוסדת, הדמוקרטיה נחרבת
הנגיפים התודעתיים הללו הם חלק מתנועה "אנטי־אינטלקטואלית, אנטי־תבונית, אנטי־מדעית ואנטי־ליברלית", שמתפשטת במערב כמגפה וגורמת לאנשים להתנהג באופן לא רציונלי, לכפור באמיתות יסודיות ולדחות את המציאות. "ללא טיפול", מזהיר סעד, "פתוגנים רעיוניים טפיליים שהשריצה האקדמיה, מתחילים בסופו של דבר להדביק כל היבט של החברה".
בניגוד לאינטלקטואלים בימין שהתגלו אחרי שבעה באוקטובר כחסרי עמוד שדרה מוסרי, דוגמת ג'ורדן פיטרסון, גד סעד רק הגביר הילוך במאבקו. התופעות שתיאר בספרו הולכות ומחמירות, ומאז מתקפת חמאס, הפתולוגיות של התנועה הנעורה התפרצו בהזדהות גלויה עם תנועות טרור של האסלאם הקיצוני הרצחני. סעד עצמו חשוף לאיומים על חייו, והסיכון האישי שהוא נתון בו הולך וגובר.
לא מזיק אפוא להקשיב לגד סעד, משקיף אמיץ ואינטליגנטי, "מזהה תהליכים" אמיתיים שעוברים על העולם המערבי. כעת לתחזיתו האחרונה והמדאיגה: המערב הולך ומתקרב ל"מלחמת אזרחים". התזמון שלה לא ידוע, אבל לדעת סעד היא "בלתי נמנעת".
המערב היה יכול למנוע זאת בנקיטת צעדים פשוטים, אבל הוא מסרב לתקן את מסלול ההתאבדות שאליו מוליכים הרעיונות הטפיליים. ככל שההתאבדות תהיה ברורה יותר, יקומו אנשים שיילחמו על חייהם, על תרבותם, על דתם ועל אומתם. יש במערב די אנשים שיסרבו לחיות תחת איום, התקפת בני משפחותיהם, שלילת חירויותיהם ושימת אמונותיהם ללעג וקלס. ככל שהאלימות של השמאל החדש תגבר, יהיו במערב מי שיחליטו שהגיע הזמן להשיב מלחמה שערה.
כך סעד. כבודו של המערב במקומו מונח, אבל עלינו לשאול אם גם בישראל הקצנת השמאל, האלימות שהוא נוקט ואיומיו המפורשים בדיכוי הימין – תופעות שאין להתכחש לשכיחותן העולה – מקרבים אותנו למלחמת אזרחים.
אולי יש סיבה לאופטימיות משום שבישראל חלק מהפתולוגיות של השמאל העולמי רווחות פחות. למשל, האובססיה והבלבול ביחס לזהות מינית רחוקים מממדיהם בשאר המערב. גם הרעיון שהחלש תמיד צודק ואלימותו לגיטימית, באופן טבעי לא קנה כאן אחיזה כמו במדינות אחרות.
אבל לא בטוח שדי בכך כדי להירגע. ראשית, מפני שהדברים הללו מגיעים אלינו, גם אם באיחור של כמה שנים. מי שיסתכל על המצב במערב לפני עשור וישווה אותו לישראל של ימינו, חייב להיות מודאג. איש במערב לא שיער בסיוטיו החמורים ביותר, שבתוך עשור כרבע מהדור הצעיר יסבול ממשבר עמוק של זהות מינית, שיחולל משבר בריאות נפש חסר תקדים היסטורי.
שנית, וזו הנקודה החשובה יותר: התופעות הללו צומחות במהירות גדולה כל כך במערב מפני שהן משלבות מנגנונים תרבותיים ומדינתיים. המנגנון הזה קיים אצלנו בדיוק כמו בשאר מדינות המערב. הדינמיקה זהה: האקדמיה הנעורה מייצרת שחקנים אידיאולוגיים קיצוניים וחסרי סובלנות, האג'נדה שלהם מקבלת תוקף חוקי וגיבוי מוסדי מדינתי דרך מנגנוני הממשל (כמו ה־DEI, ה"מגוון, שוויון והכלה"), וכך היא מתעצמת, מתרבה ומקצינה בלי מעצורים, בקצב שיא, ותוך רמיסה מדכאת ואלימה של כל מתנגדיה.
הבעיה המרכזית היא שהדינמיקה הזו מבטלת את כל מנגנוני הדמוקרטיה. השמאל האנטי־דמוקרטי לא מבין זאת, אבל לדמוקרטיה יש מנגנונים ממתנים טבעיים כל עוד נשמרים בה עקרונות כמו שוויון של חירויות פוליטיות (כחופש הבעה), ריבונות האזרחים, שוויון בפני החוק, וכדאי גם ממשל שמגביל את עצמו. כל עוד המדינה מתפקדת באופן ניטרלי, וכולם נהנים מיחס שווה וממנגנוני צדק שעומדים לרשותם, אין סיבה לחשוש מאלימות.
במילים אחרות, כשהכוח המופקד בידי המדינה שומר על איזון והוגנות, הסדר הציבורי נשמר. אבל כאשר מתברר שלצד אחד מותר להיות אלים ואדנותי, לאיים, לפגוע ולהרוס, והצד השני צריך לסבול מחוסר זכויות ונחיתות ממוסדת, הדמוקרטיה על מנגנוני השסתום שלה נחרבת. השמאל הצליח לבטל את מנגנוני האיזון והצדק הדמוקרטיים, והתוצאה היא הקצנה – בהתחלה שלו, ואז של תגובת־הנגד.
הבעיה הזו בהחלט קיימת בישראל. השמאל שולט אצלנו בכוח ובמוסדות המדינתיים – כולל, ובעיקר, המשפטיים – מטמיע אג'נדות שמקדמות אותו, ומדכא את הימין בשיטתיות. אלימות הרחוב של השמאל, שהתפרצה בזמן הרפורמה המשפטית, חוזרת כעת בעוצמה מתגברת.
התוצאה היא שהימין צובר תסכול. מוסדות המדינה נגדו, התקשורת משחירה אותו, גורמי המשפט והאכיפה מתעללים בו, סמכות נציגיו הפוליטיים נשללת, והאלימות נגדו מקבלת לגיטימציה מוסדית. המצב הזה לא יציב ולא מבשר טובות. לא רק גד סעד, גם אנחנו צריכים לדאוג.
