כל מה שקורה סביב הבחירות לרבנות הראשית בשנה האחרונה מביא אותי למסקנה אחת: כפי שהעניינים הללו מתנהלים, עדיף שכל המוסד הזה היה מתבטל או לפחות נסגר לתקופה ארוכה, עד שיתוקן. קשה לראות, בעיקר למי שלא בא מהעולם הדתי, את הביזאריות סביב בחירה של שני רבנים ראשיים, שאמורים לסמל רק ערכיות וטוהר מוסרי ולהתוות דרך נכונה ומאחדת, ואיך זה שכולם שוקעים בתוך התהליכים הפסולים סביב הבחירה.
עולם שלם של תככים ופילוגים מעורב בסיפור הלא נגמר הזה: השמצות הדדיות, סכינים בגב, בחירות חוקיות שתוצאותיהן אינן רצויות, מועמדים בעייתיים, עסקנים ומאכערים מסוג ג', שכל אחד דוחף מקורב אחר לתפקיד ומחכה כמובן לתגמול נאה בבוא היום, תופעה שהסתיימה בעבר במאסר של רב. התחושה היא שמדובר בעסק סגור, אם לא משפחתי, גם בציבור של ש"ס וגם בציונות הדתית, שם מוכנים כנראה ללכת רחוק מדי כדי לחסל מועמד שלא נראה מתאים, או שמנוגד לאינטרס של הישיבה הנכונה.
נתחיל בזה שקרוב לעשרה חודשים יושבים הרבנים הראשיים לבטח על כיסאותיהם, אף שתוקף כהונתם פג כבר באוגוסט 2023. השניים, הרב יצחק יוסף והרב דוד לאו, נהנים בינתיים מכל טוב: משכורות גבוהות, רכבי שרד, עוזרים ומזכירים, ואיש לא יודע מתי יוחלפו באמת. על הדרך, אולי כבר בסוף הדרך, אחד מהם גם מעורר מחלוקת וזעם בציבור. הרב יוסף ביקש לאחרונה מנאמניו שיארזו מזוודות ויתכוננו לעזוב את הארץ, אם המדינה תתעקש לגייס אותם לצבא על חשבון לימוד התורה.
אף אחד לא רוצה בחירות, ואנחנו נשארים עם שני הרבנים הראשיים, שגם הם לא רוצים ללכת לשום מקום, גם אחרי כמעט 11 שנה בתפקיד
באופן רשמי כהונתם תפקע בעוד חודש וחצי, ב־1 ביולי, אבל אף אחד לא מאמין שהשניים, שנבחרו לתפקידיהם לפני יותר מעשור, לא ימשיכו לכהן כאילו אין מחר. הפוליטיקה הפנימית, המריבות, החיכוכים והשנאה בין הנפשות הפועלות מעכבים את הבחירות לתפקיד בשנה האחרונה, ודבר לא השתנה בינתיים. מה שיותר עצוב הוא שהמועמדים שמוזכרים כמחליפים לרבנים הראשיים שנויים במחלוקת גדולה, ושמותיהם מעידים גם על הנפוטיזם סביב הבחירה.
באוגוסט שעבר אמורים היו השניים ללכת הביתה. המצב הזה לא היה נוח לש"ס והציונות הדתית, שחילקו ביניהן את הבחירה של הרב הספרדי (ש"ס) והרב האשכנזי (הציונות הדתית). יו"ר ש"ס אריה דרעי מצא את עצמו בבעיה. הוא לא יכול היה להכריע בין אחיו יהודה דרעי, רב העיר באר־שבע, ובין הרב דוד יוסף, חברו הקרוב, בנו של מנהיג ש"ס המיתולוגי הרב עובדיה יוסף. שניהם נלחמים גם ברגע זה על גלימת הראשון לציון.
בציונות הדתית מפת הדרכים מסובכת יותר. ביוני 2023, לפני כמעט שנה, הקים יו"ר הציונות הדתית בצלאל סמוטריץ' ועדה של רבנים ועסקנים דתיים, שתבחר את המועמד שלו לתפקיד הרב האשכנזי – הרב מיכה הלוי, הרב הראשי של פתח־תקווה. אבל דווקא הוועדה הזו שהקים סמוטריץ' בעטה בו ברגע האמת ובחרה כמועמד את הרב מאיר כהנא, שהגיע מישיבת ההסדר בירוחם ונחשב ליברלי בהשקפותיו. סמוטריץ' לא השלים עם המכה שספג, אף שקיבל את הרב כהנא בלשכתו והודיע בכל הזדמנות שהוא המועמד הרשמי לתפקיד הרב האשכנזי. שני הצדדים, החרדים ואנשי הציונות הדתית, התאחדו כבר אז כדי לדחות את הבחירות ככל האפשר.
החרדים פנו למתן כהנא, לשעבר שר הדתות, שארגן באמצעות מקורביו עתירה לבג"ץ. הטענה ההזויה הייתה שלא ראוי לקיים בחירות לעירייה ולרבנות הראשית בסמוך (בינתיים הבחירות המוניציפליות נדחו בעקבות המלחמה). בג"ץ לא הכריע בסוגיה כי השר לענייני דתות, מיכאל מלכיאלי מש"ס, החליט לדחות את הבחירות לרבנות הראשית למרץ 2024.
בעקבות המלחמה הבחירות נדחו שוב, לסוף מאי, והלחצים הפנימיים רק גברו. בסביבה החרד"לית של סמוטריץ' לא יכולים לסבול את המועמדות של מאיר כהנא. מנהלים שם מסע השמצות נגד אופיו ועמדותיו, ובכל הזדמנות מעלים מחדש את שמו של הרב מיכה הלוי, שהפסיד בהתמודדות והתחייב בכתב לקבל את כהנא שניצח.
עולה וצף כאן מחדש העימות ההיסטורי בין החרד"לים של מרכז הרב ובין אלה, הנוקשים יותר, של ישיבת הר המור, תומכיו של מיכה הלוי. הם מנצלים את הזמן שעבר ותובעים לפתוח הכול מחדש. מסע הלחצים הזה לא פוסק לרגע. ביום רביעי היה נדמה כי הרב אליקים לבנון, ראש ישיבת אלון־מורה, תומך בבחירה מחודשת, עד שיצאה הכחשה מבית הרב שהודיעה כי הוא תומך בכהנא.
גם החרדים מצטרפים לחגיגה ומבקשים לשכנע את כהנא לפרוש לגמרי מהמרוץ. החרדים האשכנזים בזים בעיקרון למוסד הרבנים הראשיים. הם לא ישלחו לשם רב מעמיק בוגר ישיבת פוניבז', אלא יסתפקו ברב שנוח להם לעבוד איתו. הרב הנוכחי, דוד לאו, נחשב לאחד כזה. עכשיו הם מנסים להרחיב את הפיצול בציונות הדתית כדי לקדם לתפקיד את אחיו, הרב משה חיים לאו, שהציג מועמדות לפני שבוע. אביהם של השניים, הרב ישראל מאיר לאו, כיהן גם הוא כרב הראשי לישראל. הכול נשאר במשפוחה.
לתוך הבלגן הזה נכנסים בינתיים מועמדים חדשים מצד עצמם. הרב שמואל אליהו, הרב הראשי של צפת, איש הציונות הדתית ואביו של השר עמיחי אליהו, החליט שהוא מתמודד על תפקיד הרב הספרדי. אליהו עורר בעבר לא מעט סערות ציבוריות כאשר הביע תמיכה בטרנספר, ויצא נגד השכרת דירות לערבים ונגד לימודים של סטודנטים ערבים בקמפוס האוניברסיטאי בצפת. הרב אליהו תבע להדיח את הרמטכ"ל איזנקוט שתמך בשילוב נשים ביחידות הקרביות. אגב, הוא ניסה פעמיים בעבר להתמודד על תפקיד הרב הראשי ונכשל.
גם הרב קלמן בר, הרב הראשי של נתניה, מבקש להתמנות לרב הראשי האשכנזי לישראל. בר פופולרי מאוד בעירו ומקובל שם על החרדים ועל הציונות הדתית המתונה. מועמדים אחרים שהצטרפו למרוץ על משרת הרב הספרדי הם מיכאל עמוס, דיין בבית הדין הגדול, חרדי ששירת בצה"ל ולחם במלחמת יום הכיפורים. גם הרב זבדיה כהן, ראש אבות בתי הדין בתל־אביב, הוזכר כמועמד של פשרה באגף הספרדי.
אם הכול היה תקין, הגוף הבוחר את הרבנים היה מתכנס בימים אלה ממש כפי שנקבע בחוק, ומכריע בין כל המועמדים החדשים. הגוף הזה כולל 150 איש, בהם שני שרים שעדיין לא נבחרו, חמישה חברי כנסת שכבר נבחרו, 10 נציגי הרבנים, 10 נציגים של השר לענייני דת ואנשי ציבור נוספים.
אבל אף אחד לא מתכנס, כי אף אחד לא רוצה בחירות, ואנחנו נשארים עם שני הרבנים הראשיים, שגם הם לא רוצים ללכת לשום מקום, גם אחרי כמעט 11 שנה בתפקיד. היחיד שרוצה בחירות הוא המועמד הרשמי־לכאורה של הציונות הדתית, הרב מאיר כהנא, אבל איש לא ממש סופר אותו ואת שאיפותיו, ונראה שהוא יחכה על הקווים עוד הרבה זמן. לדרעי מצד אחד ולסמוטריץ' מצד שני יש חשבונות, אינטרסים וגם מועמדים אחרים.
ואם כל זה לא מספיק, אני שומע שח"כ מתן כהנא, עדיין בקואליציה, מבקש להגיש חוק לדחיית הבחירות לרבנות ולשלב בגוף הבוחר נשים. אולי כדאי שיגיש חוק לביטול הרבנות הראשית, וכך נמנע מעצמנו את המראות היומיומיים שאין בהם שום קשר לערכים של דת ומסורת יהודית, כפי שרבים היו רוצים לראות.
