השבוע לפני עשרים שנה נרשם אחד הניצחונות הגדולים של מחנה הימין בישראל, ניצחון שעל פי כללי הדמוקרטיה והתחייבותו של ראש הממשלה דאז, היה אמור לבלום את תוכנית ההתנתקות ולמנוע את עקירת גוש קטיף. בי"א באייר תשס"ד, חמישה ימים אחרי יום העצמאות תשס"ד, חולל המחנה הכתום מהפך, כשגבר על תומכי ראש הממשלה במשאל המתפקדים של הליכוד. שבועיים בלבד לפני המשאל נצפו בסקר של מינה צמח רק 32% למתנגדי התוכנית, לעומת 54 אחוזי תמיכה. יומיים לפני המשאל כבר נראו סימני המהפך: 47% הביעו התנגדות, ורק 42% תמכו. התוצאה הסופית, למי שהספיק לשכוח, הייתה 59.5% נגד ו־39.5% בעד.
השיטה שהביאה לניצחון במשאל הייתה, כזכור, מעבר מבית לבית. זה המקום להזכיר שבמועצת יש"ע לא התכוונו מלכתחילה להגיע לכל בית של חבר ליכוד. הכוונה הראשונית הייתה לערוך סינון ראשוני באמצעות סקרים טלפוניים, לזהות את קהל המתלבטים ולהתמקד בהם, ובמקביל להפעיל לחץ על הדמויות המשפיעות בליכוד. אלה שהציעו ליצור קשר ישיר ובלתי־אמצעי עם כלל המתפקדים היו אנשי גוש קטיף. שבוע לפני המשאל הצביעו הנתונים במטה שלהם, על כך שהם הצליחו להיפגש עם 92% ממתפקדי הליכוד בדרום; גם באזורים אחרים נרשמו אחוזים מרשימים.
ייתכן בהחלט שהיום, בעידן הרשתות החברתיות, יש דרכים אפקטיביות להשפיע על דעת קהל יותר מאשר מעבר מבית לבית. מצד שני, תובנה משמעותית מהתקופה ההיא עדיין עשויה להיות רלוונטית. המפגש הבלתי אמצעי בין הפעילים הכתומים לליכודניקים בבאר־שבע ובנתניה המחיש אז את הצורך בהיכרות מקרוב בין ציבור המתנחלים לתושבי הערים שבתוך הקו הירוק. ההיכרות שנוצרה באותה תקופת פעילות שברה מחיצות, הולידה יוזמות חברתיות וגם גרמה ללא מעט משפחות צעירות להצטרף לגרעינים חברתיים בערים. בדיעבד, מאחר ששרון התעלם בגסות מתוצאות המשאל, הפנמת חשיבות המפגש נותרה ההישג היחידי מאותו ניצחון.
ההיכרות שנוצרה במפגשים לפני המשאל שברה מחיצות, הולידה יוזמות חברתיות וגם גרמה למשפחות להצטרף לגרעינים חברתיים בערים
המציאות הישראלית של השנים האחרונות המחישה לנו שוב עד כמה אין תחליף למפגשים של פנים אל פנים. גם במאבק סביב הרפורמה המשפטית התברר שבתקופה של קיטוב הולך וגובר ופחד הדדי, השיחה עצמה מהווה פעולה חיובית של הרגעה, גם אם היא לא משנה עמדות. כדי לפוגג פחדים וחששות צריך קודם כול להיפגש פיזית, להכיר ולהקשיב בכנות. פעמים רבות אנחנו נדהמים או נעלבים מכך שמייחסים לנו כוונות שגויות או עוינות, ותולים זאת בחוסר היכרות איתנו. סביר להניח שגם במחנה הנגדי מרגישים כך כלפינו. ייחוס כוונות טובות מתחיל בהיכרות ובמפגש, ולכן לא כדאי לזלזל במעגלי שיח. כשאנשים זוכים להקשבה, הם מצליחים לשמור על תקווה.
דמוקרטיה לא קדושה
חמישה ימים בלבד לאחר משאל המתפקדים הודיע שרון שהוא ממשיך בתוכנית ההתנתקות, ולמרות תוצאות המשאל הוא מתכוון לערוך בה שינויים קלים בלבד. ארגוני השמאל תמכו בשרון והודיעו מיד על כוונתם לקיים הפגנת תמיכה גדולה בתוכניתו. בפרספקטיבה של השנים האחרונות מפתה לדמיין מה היה קורה בתסריט הפוך, שבו ראש ממשלה מהשמאל היה מתעלם מתוצאות מובהקות במשאל מתפקדים של מפלגתו, וממשיך להוביל תוכנית מדינית ימנית, כמו סיפוח למשל. מעניין לחשוב כיצד היו בוחריו מגיבים, ואיך היו מתנהלים כלי התקשורת המרכזיים.
צריך להזכיר שהימין לא שיתק את המדינה בעקבות התנהלותו הדורסנית של שרון. היו מקרים בודדים של חסימות כבישים, אבל גם הם לא אורגנו על ידי גופי המאבק הגדולים. התקשורת והשמאל סירבו אז להתרגש מרמיסת ההליך הדמוקרטי על ידי שרון. בהמשך אותו קיץ הוא גם פיטר שני שרים בממשלתו כדי להחיות מחדש את תוכנית העקירה, וגם המהלך ההוא עבר בשקט תקשורתי. או שבשנת 2004 הדמוקרטיה עדיין לא הגיעה למעמד דתי קדוש כמו זה שהיא זכתה לו בשנים האחרונות, או שהיא קדושה רק כשהימין מבקש לקדם את תוכניותיו.
ויש עוד דבר שמעורר מחשבה אקטואלית כשחוזרים לחודש מאי 2004. האירועים שסייעו לשרון להתעלם מתוצאות משאל המתפקדים ולהמשיך לקדם את עקירת גוש קטיף, היו אירועים ביטחוניים. עשרה ימים לאחר המשאל ספגו כוחות צה"ל ברצועת עזה שני פיגועים קשים. שני נגמ"שים עמוסי חומר נפץ, שהיו בפעילות מבצעית, התפוצצו בשני מקומות שונים ברצועה – בשכונת זייתון, ובציר פילדלפי שליד רפיח. כל אחד־עשר החיילים שהיו בשני הנגמ"שים נהרגו. גופות החיילים התפזרו ברדיוס של כ־500 מטר, וחבריהם נאלצו לגשש בחולות בניסיון למצוא את שרידי הלוחמים. בעיתונים פורסמו תמונות קשות של חיילי צה"ל כורעים על ברכיהם ומחפשים שרידי גופות בחולות, ובכלי התקשורת החלו להישמע קולות מחאה עזים של השמאל נגד המשך השהייה בגוש קטיף.
ימים ספורים לאחר האירועים התקיימה הפגנה גדולה של השמאל, שביקשה לחזק את ידי ראש הממשלה וקראה לו להמשיך בתוכניתו. שבוע לאחר אסון הנגמ"שים פתח צה"ל במבצע "קשת בענן", ברפיח ובציר פילדלפי. המבצע נמשך שבוע ימים, וכבר במהלכו היה ברור ששרון מתכוון להביא את תוכניתו לאישור הממשלה בשינויים קלים בלבד. חמישה ימים לאחר סיום המבצע הודיע שרון על כוונתו להביא בפני הממשלה את "תוכנית ההתנתקות המדורגת", שבפועל לא הייתה מדורגת ובוצעה בדיוק כפי שהוא תכנן מלכתחילה. הפיגועים ברצועה, יחד עם תמיכת השמאל וכלי התקשורת, אפשרו לשרון למחוק את תוצאות המשאל.
אחרי עשרים שנה, באותם ימים ממש, כוחות צה"ל שוב נמצאים בזייתון וברפיח. הפעולה הצבאית זוכה אומנם לתמיכה ציבורית, אבל היא לא נתפסת בציבור הרחב כתיקון לטעות שנעשתה לפני עשרים שנה, והיא עדיין לא מקבלת תרגום במישור המדיני. ב־2004 המסקנה של השמאל מהאירועים בזייתון ורפיח הייתה שצריך לא רק להוציא את היישובים מרצועת עזה אלא גם לנתק משם את הצבא. הפעילות הצבאית המחודשת באותם מקומות בדיוק, עשרים שנה אחרי, אמורה להוביל למסקנה שאי אפשר לוותר על נוכחות ישראלית מסוימת ברצועה. רוב הציבור הישראלי עדיין לא בשל לדמיין בשלב הזה התיישבות יהודית מחודשת בחוף עזה, אבל הוא בהחלט יכול להבין את הצורך בנוכחות צבאית כלשהי, שתאפשר ליהודים לחיות בנגב המערבי.
