קהילת "שובו בנים" של אליעזר ברלנד התנהלה ככת מסוכנת הרבה לפני התפוצצות פרשיות האונס, האלימות וההתעמרות, בשנים האחרונות. פסק הדין במשפטו של חבר הקהילה בנימין זאבי, שפורסם בשבוע שעבר, משרטט באופן מקפיא דם את האירועים שקדמו לרציחתו של ניסים שטרית בשנת 1986. ברלנד חשד במנוח כמי ש"קיים מפגשים עם נשים בניגוד לנורמות הדתיות של אנשי הקהילה". חתנו, צביקה צוקר, אסף את זאבי וחסידים נוספים, והללו הכו נמרצות את שטרית. הוא התלונן במשטרה, אך זה לא עזר לו.
כך מתארים השופטים את שאירע: "הנאשם ואחרים כפו על המנוח במרמה, בכוח ובאיומים להגיע אל דירה בירושלים וממנה להגיע ליער אשתאול. בסופו של אותו ערב מת המנוח מהמכות שהפליאו בו. לאחר מותו קברו אותו הנאשם והאחרים בבור שכרו ביער בו המיתו את המנוח. גרימת מותו של המנוח נעשתה כפעולה עונשית, במטרה להרתיע ולכפות על ציבור אחרים את אורח חייהם של ברלנד וקהילת שובו בנים".
אבל זאבי, שותפיו וגם ברלנד עצמו לא ישלמו מחיר על הרצח הנורא. הסיבה: פלפול משפטי בהלכות התיישנות. כיום אין התיישנות בעבירות רצח, אבל לא תמיד זה היה כך. לפני התיקון לחוק העונשין שהתקבל בשנת 2019, חלה התיישנות לאחר 20 שנה ממועד ביצוע העבירה. אלא שגם החוק שנהג אז קבע שאם במהלך התקופה "נערכה חקירה על פי חיקוק, או הוגש כתב אישום, או התקיים הליך מטעם בית המשפט", מניין ההתיישנות מתחיל מחדש.
הפרקליטות טענה שממועד ביצוע הרצח בוצעו כמה פעולות חקירה, שכל אחת מהן מאפסת את מונה ההתיישנות. האחרונה שבהן הייתה בשנת 2010. עם כניסתן לתוקף של טכנולוגיות חדשות לפענוח די־אן־איי בוצעה פנייה למשפחתו של שטרית לשם נטילת דגימות. הממצאים הובילו, לאחר כמה שנים, להתחקות אחר החשודים ברצח. השאלה היא אם פעולה זו מוגדרת כ"חקירה על פי חיקוק".
עורכי הדין של זאבי הצליחו לשכנע את שופטי המחוזי בירושלים כי "פעולות לצורך איתור נעדרים משתייכות לתפקיד של שמירה על ביטחון הציבור, ואינן חלק מתפקידה החקירתי של המשטרה". לטענתם, הפנייה למשפחת הנעדר לצורך קבלת דגימת די־אן־איי הייתה חלק ממהלך שיזמה המשטרה להקמת מאגר שבו ירוכז המידע הנוגע לנעדרים ולאלמונים. זו איננה "פעולת חקירה", המוגדרת כ"פעולה כגון חקירת עדים ותפיסת חפצים, שנעשות במטרה לקדם את החקירה ואת הגשת כתב האישום לבית המשפט".
זה מקומם, אבל אולי טוב שכך. הדין הפלילי עובד לעיתים כמו משחק שחמט, מה שמעניק יתרון לפרקליטים מיומנים. אבל צריך לזכור שהחלופה – אקטיביזם שיפוטי פלילי, שבו השופטים מכריעים דין לפי התחושה – עלולה להיות אסון חברתי. עדיף לכולם שהתחום הזה יישאר קר, מתמטי, צמוד ללשון החוק, גם אם לפעמים נגרמים עיוותים.
