הייתה לי השבוע שיחה מעניינת עם ידידי המזרחן פנחס ענברי. הוא סיפר שלאחרונה נתקל בריאיון מרתק ברשת X, טוויטר לשעבר, עם ד"ר ראסין א־סיסי, מלומד מצרי קשיש ממוצא קופטי (אין קשר משפחתי לנשיא המצרי), שדיבר ארוכות על מצבו של המיעוט הקופטי במצרים. על פי האמונה הקופטית, צמיחת הנצרות כדת לא החלה בנצרת, עיר הולדתו של ישו, אלא דווקא במצרים, וכבר במאה הראשונה לספירה נוסדו במדבריות מצרים מרכזי נזירות קדומים שדגלו בחיי ענווה ופשטות. בהמשך אף שימשה אלכסנדריה מרכז תיאולוגי נוצרי חשוב, ומעמדה כאחד המרכזים הבולטים של הנצרות המזרחית נשמר עד היום. על כן, על פי ד"ר ראסין א־סיסי, הקופטים מעדיפים להיקרא מסיחיה, כלומר משיחיים, ולא נסראני, כלומר נוצרים על שם נצרת.
למה זה צריך לעניין אותנו? ובכן, התפיסה הקופטית שרואה את שורשי הנצרות העתיקה במצרים ולא בנצרת, מתכתבת היטב עם התפיסה המצרית הרווחת שלפיה מצרים היא "אום א־דוניה", כלומר אם העולם, או מרכז העולם. על פי תפיסה זו, מצרים היא אם התרבות וההיסטוריה העולמית, שממנה צמחו לא רק הפירמידות, מקדשי הפרעונים וכתב החרטומים, אלא גם הידע המדעי הקדמוני, הרפואה העתיקה והארכיטקטורה. למצרים יש מעמד מיוחד כמנהיגה בעולם הערבי, ויש גם מי שמכנים את נשיא מצרים הנוכחי "פרעה המודרני", בזכות מפעלות הבנייה האדירים שלו – מתעלת סואץ המקבילה, שבה נעות אוניות בכיוון הפוך, ועד הבירה המנהלית החדשה של מצרים.
בזכות התפיסה הזו, וגם לא מעט בזכות העין האמריקנית הפקוחה על מצב זכויות האדם וחופש הדת במצרים, נהנו הקופטים עד כה משמירה על זכויותיהם, בתמיכתו האישית הישירה של נשיא מצרים א־סיסי. ולא מדובר בעניין פשוט או מובן מאליו, שכן רבים מקרב תושבי מצרים המוסלמים חשים עוינות בסיסית כלפי המיעוט הקופטי, ואלימות כלפיו איננה עניין נדיר. זאת אף שהנשיא א־סיסי אינו חוסך במאמצים להגן עליהם ולקדמם, כולל מינוי אישה קופטית ראשונה למושלת.
הכלכלה המצרית מדשדשת, היא מפסידה מול אתיופיה במאבק על הנילוס, וגם במלחמה בסודן מתקשים המצרים לממש את מעמדם
כל זה נמצא כעת בסימן שאלה. הישאם חסנין, חוקר ב־FDD, הקרן להגנה על דמוקרטיות, מכון מחקר וושינגטוני, כותב כי בעקבות טבח 7 באוקטובר פרסמה אוניברסיטת אל־אזהר, המוסד הדתי הגדול והחשוב במצרים, הודעה שלפיה האוניברסיטה "מצדיעה בגאווה לתנועת ההתנגדות" על תקיפת אזרחים ישראלים. זוהי אמירה המנוגדת לכל מדיניותו ומאמציו של א־סיסי לכבוש ולתעל את הקיצוניות הדתית המצרית – בין אם באמצעות מאבקו בתנועת האחים המוסלמים השנואה, ובין אם בשמירה על זכויות הנוצרים במצרים.
לדברי חסנין, המלחמה בעזה יצרה בחודשים האחרונים סוג של אחדות חדשה בין האליטות הפרו־ממשלתיות ובין תנועת האחים המוסלמים. הסחף הדתי הזה בא לידי ביטוי גם בשתי תקריות חמורות של הצתת בתי קופטים בשני כפרים, לאחר שנפוצו שם שמועות על אישור ממשלתי לבניית כנסייה בכפר. זה כבר נוגע ישירות גם למעמדו של א־סיסי, שלפני שלוש שנים נתן הוראה פומבית בטלוויזיה לבנות כנסייה בכל עיר חדשה שמוקמת במצרים.
המלחמה בעזה יוצרת אפוא השפעות נרחבות על המתרחש במצרים פנימה. כאן אנו שבים לעסוק בתפיסה העצמית של המצרים כ"אום א־דוניה". הדימוי הזה של העבר המפואר נתקל בקשיים מול המציאות הנוכחית. שהרי כאשר המצרים מבקשים לבחון את מעמדה הנוכחי של ארצם, בעולם בכלל ובעולם הערבי בפרט, אין להם יותר מדי במה להתגאות. לא זו בלבד שהכלכלה המצרית ניצבת על עברי פי פחת, היא גם מפסידה מול אתיופיה במאבק החיוני על מימי הנילוס, וגם במלחמה בסודן מתקשים המצרים לממש את מעמדם האזורי.
לעומת זאת, אם יש מקום שבו שמרו המצרים על מעמדם ועל יוקרתם המדינית והמודיעינית, הרי שהוא תפקידם כמתווכים האולטימטיביים בין ישראל לחמאס. כעת גם המעמד הזה נפגע, תחילה כשהקטארים תפסו את מקומם במו"מ לשחרור החטופים; ואם לא די בכך, מהרגע שצה"ל השתלט על מעבר רפיח, ישראל פגעה ביוקרה המצרית המדינית, הנסמכת על מילתה ומעמדה בעניין הפלסטיני בכלל ובתיווך מול חמאס בפרט. העובדה שישראל מחזיקה כעת במעבר רפיח לא רק מביכה את המצרים, אלא גם נוטלת מהם משהו שורשי ועמוק בדימוים.
איך זה עתיד להשפיע על עתיד יחסינו עם מצרים? במשברים שנוצרו בשנים האחרונות מול שכנתנו הדרומית, המדינה הערבית הראשונה שחתמה על הסכמי שלום עם ישראל, ניחמנו את עצמנו שהצורך האקוטי של מצרים בייבוא גז טבעי משדה לווייתן כדי לספק את צורכי האנרגיה שלהם, יעזור לנו תמיד להתגבר על כל המכשולים. סמכנו גם על החשדנות המצרית כלפי חמאס, לצד היכולת לנהל אותם בכל פעם שנדרשו שירותיהם המצוינים של המצרים כמתווכים.
כעת המצב שונה. הצורך להוכיח לנו, לעולם ולעצמם שהם בעלי מעמד והשפעה, עלול לייצר משבר ביחסים בין ישראל למצרים, והם עלולים לעשות את זה באמצעות התייצבות בחוד החנית של הדיפלומטיה נגד ישראל. הצטרפותה של מצרים לתביעה של דרום אפריקה נגד ישראל בהאג, והאיומים לערוך שינויים בהסכם השלום, רומזים שאולי זו לא סנונית או שתיים בדרך, אלא להקה של ברבורים שחורים. כאלה שלא אנחנו ולא ההנהגה המצרית רוצים בהם, אבל אנו מוצאים את עצמנו מתגלגלים לעברם.
הבהלה לזהב
לישראלים יש זווית מבט מסוימת מאוד על טורקיה, בעיקר דרך הצוהר של ארדואן ותמיכתו בחמאס. אבל יש עוד כמה תחומים שמעניין להרחיב דרכם את זווית ההתבוננות. כי בבזאר הטורקי, המציאות עולה על כל דמיון. קחו לדוגמה את הסיפור הבא החושף את הקשרים בין טורקיה ללוב: בשבוע האחרון עצרו הרשויות בלוב את ראש שירותי המכס של שדה התעופה הבינלאומי בעיר החוף מיסראתה, השלישת בגדולה בלוב, הנמצאת כ־200 ק"מ ממזרח לטריפולי. האיש נחשד כי סייע להברחת 26 טונות זהב בערך של כ־2 מיליארד דולר. כן, קראתם נכון. אלה המספרים: 26 טונות זהב ששוויין כ־2 מיליארד דולר, שזה כרבע מעתודות הזהב של ממשלת לוב. יש מדינות שעתודות הזהב שלהן קטנות יותר.
את הידיעה פרסם משרד התובע הראשי בלוב, בעקבות מבצע שהתקיים בשיתוף כוחות המודיעין הלובי הפנימי. הידיעה הייתה קצרה מאוד, ולא פורט בה מקור הזהב: האם מדובר באוצר הזהב העלום של הרודן הלובי מועמר קדאפי, שכבר יותר מעשור מדליק את דמיונם של חוקרים והרפתקנים? או שאולי מדובר בהברחות זהב מאפריקה על ידי כוחות עכשוויים הפועלים בשטח כמו כוח וגנר הרוסי, ולוב היא רק תחנה בדרך? לדברי מקורות יודעי דבר בלוב, התשובה היא גם וגם. גם הברחות עכשוויות מצ'אד, ניגריה, בורקינה־פאסו ומאלי, אבל גם זהב שקדאפי ואנשיו הסתירו ברחבי אפריקה ערב נפילתו.
החקירה, מתברר, החלה כבר לפני יותר משמונה חודשים, כאשר שירות המודיעין הפנימי הלובי יירט שיחות של פתחי מחלוף, ראש המכס בשדה התעופה הבינלאומי של מיסראתה, עם אבו אל־קאסם א־סמאדי, מפקד מיליציה הנתמכת על ידי ראש ממשלת לוב. מן ההקלטות שהודלפו לתקשורת הלובית עולה כי השניים דנו בשיטות הברחה בכלל ולטורקיה בפרט. הברחות הן ענין רגיש, ועוד יותר כשמדובר בטורקיה, שהיא גם הספונסרית הפוליטית והצבאית מספר אחת של ממשלת לוב בראשות עבד אל־חמיד דבייבה.
הטורקים מעורבים בלוב עד צווארם. עוד לפני עלותו של דבייבה לשלטון תמכו הטורקים בקודמו, ראש ממשלת לוב פאיז סאראג', בכסף ובנשק. אלא שזו לא הייתה תמיכה לשם שמיים, ובתמורה נאלץ אז הפרלמנט הלובי לאשרר הסכם מים כלכליים בין טורקיה ללוב, המעניק לטורקיה שליטה על מרבית שטחו של הים התיכון בלי להתחשב בזכויותיהן של מדינות אחרות כמו יוון וקפריסין. מאז, החדירה הטורקית לשורות המשטר הלובי הלכה והעמיקה. אבל מה שמעניין במיוחד היה קו ההגנה של ראש המכס במיסראתה, שמצד אחד טען כי ההקלטות בושלו, ומצד שני אמר כי ייצוא הזהב לטורקיה לא נעשה כמבצע הברחה אלא בתיעוד מלא ובפיקוח ממשלתי.
על פי דו"ח של Sentry, ארגון אמריקני לא ממשלתי הפועל באזורי עימות ומתעד הברחות, לוב הפכה בעשור האחרון למוקד כפול להברחות זהב. מוקד אחד הוא מיסראתה, הנמצאת בשליטת הממשלה המוכרת על ידי האו"ם, בראשות דבייבה. המוקד השני הוא בנגזי, שתחת שליטתו של הגנרל ח'ליפה חפתר.
לפני כשנתיים רכש הבנק הלאומי של לוב כ־30 טונות של זהב, לכאורה כעתודה לקראת משברים פוטנציאליים. הבנק הלאומי הוא היחיד שרשאי חוקית לייבא ולייצא זהב. כבר אז נשמעו טענות כי העסקה נועדה לכסות על משהו מורכב יותר, שכלל אולי את אוצר הזהב האבוד של קדאפי, שעל פי סיפורים שונים הוברח לדרום אפריקה או לטנזניה או נקבר במדבריות לוב. לדברי מקורות בלוב, לא ייתכן שמבצע בסדר גודל כזה לא נעשה בידיעת הדרגים הגבוהים ביותר בטורקיה, מהרשויות בשדה התעופה, ועד לצמרת הבנקים הטורקיים שסרים למרותה של מפלגת השלטון הטורקית. ברמות האלו, למותר לציין, שום דבר לא קורה בלי ידיעה והנחיה של הראיס.
