רגעי הגאווה הלאומית שחשנו השבוע לא החלו בטקס המשואות ובמטס החגיגי אלא עוד לפני כן, בהופעתה של עדן גולן באירוויזיון. ההופעה המרהיבה והמרגשת של הזמרת הישראלית הצעירה, מול הפגנות סוערות וקריאות בוז מהקהל, לא הביאה לה את המקום הראשון המיוחל, אבל לא בגלל חוסר אהדה אירופי. להפך; המשלחת הישראלית זכתה לשיא קטן משלה: הפער הגדול ביותר בין קולות השופטים להצבעות הקהל.
לפי כללי התחרות המוזיקלית, מחצית מהנקודות שכל שיר יכול לקבל מגיעות מחבר שופטים לכל מדינה, ומחצית מהצבעות הקהל בבית. הצבעת השופטים הציבה את עדן במקום ה־12, בעוד מרבית נקודות השופטים הופנו אל נמו משווייץ, בהצבעה כמעט אחידה לכל אורכה ורוחבה של היבשת. אבל כשנודעה הצבעת הקהל התברר כי השיר השווייצרי היה הרבה פחות פופולרי, ומי שזכתה להרבה יותר אהדה הייתה עדן גולן שלנו. מתוך 35 מדינות, 15 מדינות נתנו לעדן ול"הוריקן" שלה דוז פואה, יותר מכל מדינה אחרת. בהן גם המדינות הגדולות ביבשת – גרמניה, בריטניה, צרפת, איטליה וספרד – כך שמדובר במספר עצום של אנשים.
היה זה ביטוי מובהק לכוחו של הרוב הדומם מול המיעוט הצעקני. כשכמה אלפי אנשים התאספו מחוץ לאולם האירוויזיון כדי למחות על עצם השתתפותה של מדינת ישראל בתחרות; כאשר בקהל נשמעו קריאות בוז קולניות; וכשהשופטים הפרוגרסיבים העדיפו את המועמד שהכי התאים לאג'נדה – באותה עת ממש בחרו מיליוני אנשים ברחבי היבשת להביע תמיכה בישראל, או שהם סתם בחרו את השיר שהכי אהבו והתעלמו מהפוליטיקה. "הוריקן" הוא אכן שיר מצוין, וההופעה של עדן הייתה מוצלחת מאוד. אם הדבר היה תלוי בבחירת הקהל בלבד, ישראל הייתה מגיעה למקום השני, ושווייץ הייתה מסיימת במקום השמיני.
הפער הזה, בין אליטה תרבותית קולנית ובין הציבור הרחב שמחזיק בסולם ערכים שונה, הוא מאפיין מובהק של המערב בימינו. מה שראינו באירוויזיון הוא רק דוגמה קטנה, בהקשר אזוטרי מעט, לתופעה רחבה הרבה יותר. מספיק להסתכל על מה שקורה באוניברסיטאות העילית האמריקניות. זו לא רק העובדה שמרכזי התרבות וההשכלה החשובים והגדולים במערב נכבשו על ידי תפיסות רדיקליות, אלימות גוברת וקבוצות אסלאמיסטיות שאין להן דבר עם החזון האמריקני. זה גם הפער הגדול בין ליגת הקיסוס היוקרתית, לכאורה העילית האינטלקטואלית של הדמוקרטיה הגדולה בעולם, ובין רחשי הלב של הציבור האמריקני הרחב. אלה מדברים על חיסולה של מדינת ישראל, ואלה תומכים ברוב גדול מאוד במלחמה הישראלית בעזה, כולל בכניסת צה"ל לרפיח.
כשאלפים התאספו למחות על השתתפות ישראל בחרו מיליונים להביע בה תמיכה, או סתם להצביע לשיר שהם הכי אהבו
בסופו של דבר, לפער כזה יהיו השלכות פוליטיות. השקט של הציבור הרחב איננו מלמד על הסכמה, וגם איננו נובע מכך שאין לו תפיסת עולם. העמדות שלו פשוט שונות מאלה שמובילה האליטה, ואין לו הפנאי או המשאבים לעסוק במחאות במשרה מלאה. באופן היסטורי, לכל תנועה קולנית וחזקה הייתה גם תגובת נגד, שהבשילה אט־אט בציבור עד שהגיעה לכדי שינוי פוליטי ותרבותי רחב היקף.
כך, שנות השישים המתירניות בארצות הברית, עם המחאה נגד מלחמת וייטנאם ומרד הסטודנטים בקמפוסים, הביאו לשנות השמונים השמרניות ולשלטון ממושך של רונלד רייגן. כאשר על פני השטח נצפו הפגנות סוערות ואווירת וודסטוק כללית, ג'ון לנון פינת אהבה חופשית, מתחת לפני השטח הרוב הדומם לא אהב את מה שהוא ראה. דור שלם התבגר ועמדותיו הבשילו, ובסופו של דבר הצביע בהמוניו לתנועת נגד.
בישראל, האכזבה ממלחמת יום הכיפורים לא באה לידי ביטוי באופן מיידי, אלא הבשילה כמה שנים לאחר מכן, במהפך 1977. את תוצאות מתקפת שמחת תורה אנחנו אפילו לא קרובים להעריך, אבל זרמי העומק כבר רוחשים בציבור הרחב. בקרב האליטות עוד שולטות התפיסות והעמדות הישנות, אבל ההיסטוריה הקרובה והרחוקה מלמדת אותנו שאלה לא יתמידו נוכח המציאות שהשתנתה.
ביטוי קטן לשינוי הזה הוא העלייה בכוחו של ערוץ 14, שרושם רייטינג מרשים כבר שנה וחצי ומטפס בנחישות בטבלאות הצפייה, משאיר מאחור את הערוצים הוותיקים. זה לא התחיל עם המלחמה, אלא בתקופת הרפורמה המשפטית. רבים בציבור מאסו במונוליטיות המחשבתית וגילו שיש להם אלטרנטיבה. כשבערוצים הוותיקים המסר המרכזי הוא של הפסד במלחמה, בערוץ 14 מדברים על ניצחון מוחלט. בערוץ 12 הקרינו השבוע במסך מפוצל, לצד הטקס הממלכתי, את הטקס האלטרנטיבי של "כיבוי המשואות", זאת כאשר רוב הציבור ביקש לחוש לרגע גאווה ושמחה לאומית. יש גבול עד כמה תצליח האליטה להדביק לערוץ כה פופולרי תגית של "מכונת רעל", ותתמיד בהצלחתה לשדל מפרסמים שלא לפרסם בערוץ שזוכה לרייטינג עקבי. פעם לא היו לציבור אלטרנטיבות, אבל עם הזמן והטכנולוגיה הן מתרחבות.
האליטות תמיד מופתעות כשהן מגלות שהציבור הרחב לא נמצא איתן. בבריטניה, הציבור הפתיע את האליטות כשהצביע בעד הברקזיט. בבחירות 2016, האליטה האמריקנית הופתעה עם ניצחונו של דונלד טראמפ על הילרי קלינטון בבחירות לנשיאות. הסוקרים, שחזו לקלינטון ניצחון בסבירות גבוהה, דיברו אחרי הבחירות על "המצביעים הביישנים", אלה שבסקרים דיווחו על הצבעה לקלינטון אבל בקלפי בחרו טראמפ. הבוחרים לא רצו להודות שהם תומכים במועמד הצעקני, האנטי־ממסדי והכי פחות נשיאותי שהמדינה הזו ראתה, במיוחד מול מועמדת שנתמכה על ידי כל האליטה האמריקנית. מי שהייתה אמורה להיות הנשיאה הראשונה ולהוביל את האג'נדה הפרוגרסיבית לשלב הבא, נחלה תבוסה כואבת.
גם עכשיו, בארצות־הברית עדיין מופתעים מההצלחה של טראמפ, שכינס השבוע 100 אלף משתתפים בכובעים אדומים לעצרת בחירות בניו־ג'רזי הדמוקרטית. המצביעים שלו כבר הרבה פחות ביישנים משהיו לפני שמונה שנים. מה שהיה פעם מביך, נראה היום כביטוי אותנטי לשכבות גדולות שאינן מקבלות ייצוג ראוי. בכל הפוליטיקה והתרבות האמריקנית אין ביטוי לשכבות החלשות שאתגרי הכלכלה מטרידים אותן יותר מכול, ושגלי ההגירה מעמיסים על התשתיות העירוניות שלהן. הן מסתכלות על מה שקורה בקמפוסים ורואות את הניתוק של האליטה שמקדמת אג'נדה שהיא לא נדרשת לשלם את מחירה. המחאה היחידה שלהן היא בקלפי. המצביעים הביישנים של 2024 יהיו אולי היהודים הדמוקרטים, אלה שמתבוננים על מדיניות ביידן מול ישראל ומול הנעשה בקמפוסים. הם לא יאמרו זאת בקול, אבל יצביעו לטראמפ או יישארו בבית.
ככל שהשוק מתרחב, להמונים יש יותר אפשרויות ביטוי והם מנצלים אותן. לא באחידות הדעים המובהקת של האליטה, אלא באלף דרכים קטנות ושונות. הם מצביעים בשלט לערוץ 14, הם מצביעים בקלפי למועמדים שמאתגרים את האליטה, וכן, גם מצביעים למועמדת הישראלית באירוויזיון.
