ארגון הבריאות העולמי (WHO) נמצא בשלבים אחרונים של דריסת הריבונות הלאומית של המדינות החברות בו. זה לא רעיון טוב לשום מדינה, ולישראל במיוחד. הארגון מקדם אמנה "אפקטיבית" לשיתוף פעולה בינלאומי בנושא מגפות, ומתקן לשם כך את אמנות הבריאות הבינלאומיות. מי לא רוצה שנוכל לנהל את המגפה הבאה בצורה טובה יותר?
כשהמומחים מדברים על הפיכתן של תקנות ואמנות בינלאומיות ל"אפקטיביות", הם מתכוונים שבפעם הראשונה ארגון בינלאומי ייתן למדינות הוראות ולא רק המלצות. ולא סתם, אלא הוראות שיבטיחו "שוויוניות". ל־WHO תהיה סמכות להכריח מדינות לממן הוצאות של השכנות שלהן (כן, גם לאויבים), כדי שלאף אחד לא תהיה יותר בריאות מלאחרים.
בעולם החדש של אפקטיביות בינלאומית, בריאות היא המון דברים. המומחים באו"ם יחליטו מה מותר לנו לאכול, באילו תרופות מותר להשתמש ואיפה לבנות. "מקצוענים" באו"ם יוכלו להחליט שיש אצלנו מגפה, בלי לספר לנו איך הם יודעים. למען בריאות העולם הם יוכלו לאסור עלינו לצאת מהארץ, ואפילו לכפות עלינו הפסקת אש. ה־WHO איננו תובע רק את הסמכות להחליט בשבילנו לאן מותר לנו לנסוע ולמי מותר להיכנס למדינה, אלא גם את הסמכות להגיד למשטרה להכניס אותנו לכלא אם לא נציית.
ה־WHO יוכל להכריח מדינות לממן הוצאות של השכנות שלהן (כן, גם לאויבים), כדי שלאף אחד לא תהיה יותר בריאות מלאחרים
יש מדינות ששמו לב לבעייתיות. הרי אזרחים אמורים להיות כפופים רק לממשלות שהם בחרו. כבר שנתיים מתקיים מו"מ אינטנסיבי על הנוסח, בניסיון למחוק את התיאוריה המרקסיסטית ואת ניצול המדוכאים כהצדקה לדיקטטורה גלובלית. אלא שמנסחי האמנה והתיקונים לתקנות הגיעו מוכנים. עם כל שינוי גרסה, הסמכויות של ה־WHO רק גדלות אבל הנוסח שמעניק אותן נעשה מעורפל יותר. כשמתקנים את האמנה, הם מסרסים את הריבונות דרך התקנות. זוהי מהפכה אמנתית־גלובלית, ולמרבה הזוועה ישראל מקדמת אותה.
אפשר להבין את הפקידות שלנו. לא נעים להיות נציג של ישראל בעולם. שנים שהמערכת שלנו מחפשת "אג'נדה חיובית" שהמדינה יכולה לקדם, במקום העיסוק האנטישמי האובססיבי בשאלת קיומנו. כשהציעו לישראל לקדם אמנה, ועוד בשיתוף עם מרוקו, נדלקו אצלנו העיניים כמו ילד שקיבל הזמנה למסיבת יום ההולדת של מלכת הכיתה.
מי שמובילים אותנו במסלול ההתאבדות הלאומית הזה הם רופאים במשרד הבריאות, עם יועצים משפטיים שמדיניות וריבונות אינן העיסוק העיקרי שלהם. ובואו, ריבונות זו בכלל שאלה למדינאים, לא למשפטנים. אם תהיתם, משרד החוץ והמל"ל לא בלופ. אני בספק אם מישהו עדכן את ראש הממשלה שמשרד הבריאות בדרך לתת לאיראן (שקטן עליה מינוי בארגון הבריאות, לה יש באו"ם חברים) את המפתחות לכספת. ועדת החוץ והביטחון של הכנסת עוד לא בטוחה שהנושא קשור אליה, כי זה הרי "בריאות". במשרד האוצר ובוועדת הכספים בכנסת לא מודעים לניסיון ההשתלטות על התקציב הלאומי, או לפחות לא רוצים לדעת. 76 שנות ריבונות, ועוד לא בנינו תהליך בחינה וקידום מדיניות חוץ שמשאיר אותה בידינו. לאיש אין מושג מי אמור לחתום בסוף או להגיד "בשום פנים ואופן לא". ודאי שאין לנו אנשים בעלי כישורים לקדם את התיקונים הנדרשים, שיאפשרו לנו להישאר חלק מהמערכת הבינלאומית בלי שזו תדרוס אותנו.
בוודאי תשמחו לשמוע שיש לנו חוק שאוסר על בעלי סמכות שלטונית למסור אותה לידיים זרות, ואפילו חוק יסוד שדורש אישור של 80 חברי כנסת או משאל עם כדי למסור ריבונות. אבל הם לא יגנו עלינו אם נצטרף לאמנות בלי סייגים: בין יתר ההתחייבויות שנידרש לחתום עליהן, יש אחת שתובעת לשנות את החוקים כך שישקפו את הנחיות האמנה.
התהליך שבו המהלך הזה מקודם מפר גם את הכללים לשינוי תקנות של ה־WHO. הפרלמנט האירופי טוען שעל חלק מהשינויים שכבר אושרו נערכה הצבעה – אך אין שום הוכחה שהיא התרחשה בפועל. לפי הכללים, המדינות אמורות לקבל לעיון ובחינה פנימית כל שינוי, לפחות ארבעה חודשים לפני ההצבעה לאישורו. ההצבעה לאישור התיקונים הללו צפויה להיערך ב־27 במאי בז'נבה, אף שנכון למועד כתיבת שורות אלו, הטקסט הסופי עדיין לא קיים, ונקבע עוד סבב דיונים ותיקונים עליו ליום שישי זה, עשרה ימים בלבד לפני התאריך שבו מתעקשים בארגון הבריאות לקיים את ההצבעה הלא חוקית. 49 סנטורים שלחו לביידן מכתב אזהרה בנושא, בינתיים ללא הועיל.
עם זאת, חשוב להבין: כפי שהאמנה מנוסחת, גם לומר "לא חותמים" זה מסוכן. אפילו יותר מלחתום. אם המסגרת החדשה תאומץ, ה־WHO יוכל לנהל אותנו בדרכים רבות, כולל איסור תנועה ואמברגו סחר בשם "בריאות הציבור".
כאמור, יש התנגדות בינלאומית לאמנה. בשונה מישראל, יש מדינות שהבינו שהן בדרך לשלם את חשבון הבריאות של אחרים, והן לא ששות לוותר על החירות שלהן. אבל מנסחי האמנה עשו עבודה מצוינת בבניית המלכודת הזו. התהליך נמצא במסלול אוטומציה סמי־חוקי, ולמרות התלונות האירופיות – גם שינויים שאושרו באופן לא חוקי מחייבים את המדינות החתומות. משקיבלו תוקף, לאמנות כאלו יש נטייה לשאוב לתוכן את הסרבנים, ומי שלא נכנס מרצון מוצא את עצמו מול טענות ש"הרוב קובע" ושהכללים הם לטובת כולם ומחייבים גם את מי שאמר לא.
אם לא יהיו מספיק מתנגדות שיעצרו את הטירוף, וכרגע אין, לישראל לא תהיה ברירה אלא להצטרף לאמנה, כדי לוודא שהבטחות שר הבריאות ש"אין שום איום על הריבונות" הופכות לחלק אינטגרלי מהטקסט. אם האמנה איננה מאיימת על הריבונות של שום מדינה, תיאורטית לא צריכה להיות בעיה לכתוב במפורש שבהתאם לעקרונות החירות של האו"ם רק נבחרי ציבור במדינה מקבלים החלטות בעבורה; אם תהיה להם בעיה, יהיה אישוש לחשד שלנו שהבעייתיות באמנה אינה טעות – הם בונים על הזיכרון הקצר שלנו ועל כך שהבטחות בעל פה לא שוות את הנייר שהן לא כתובות עליו.
אם נישאר מחוץ למועדון, ישראל תהפוך מהר מאוד ל"ילד הכאפות" של הסמכויות החדשות. מי שרוצה לחזק אותן יודע שעל ישראל הכול מותר, ואת התקדימים שייווצרו כאשר אף אחד לא ירים אצבע כדי לעצור את זה, יהיה אפשר למנף אחר כך מול מדינות חזקות יותר.
יום עצמאות לא פשוט עבר עלינו. הגיע הזמן לקחת אחריות ולוודא שהוא לא האחרון משום בחינה.
