במוצאי יום העצמאות הוציא ראש האופוזיציה יאיר לפיד הודעה בזו הלשון: "יום העצמאות לא יהיה שלם אם ממשלת ישראל לא תודיע שב־1 בספטמבר תושבי הצפון חוזרים לביתם". שר החינוך יואב קיש חוזר אף הוא בשבועות האחרונים על הקריאה הזאת כמו מנטרה: "אנחנו נערכים לפתיחת שנת הלימודים הבאה ב־1 בספטמבר בכל יישובי הצפון", אמר בשבוע שעבר. "אם זה לא יקרה – נכשלנו", הצהיר בחודש שעבר אחרי שחזר מסיור בגליל העליון הריק מ־17 אלף תלמידים עקורים.
מה קיש ולפיד מציעים? לא ברור. הם ממליצים על החזרת התלמידים לבתי ספר שיספגו נ"ט אחת לכמה ימים? סביר להניח שלא. אז הם תומכים בפתיחת מלחמה כוללת מול חיזבאללה ואיראן עכשיו, עם תאריך סיום בסוף אוגוסט? ואם הבית הלבן יתנגד לכך בכל תוקף, הם ימליצו להפר את הוראת הנשיא ביידן? או שאולי הם מייחלים לכך שישראל תסכים להצעת המתווך שאחריה מאגרי הרקטות של חיזבאללה לא יטופלו, אנשי רדואן לא יחויבו לעזוב את דרום לבנון, והחלטה 1701 מסוף מלחמת לבנון השנייה לא תיאכף?
אין לדעת. השניים לא טרחו לפרט מה הם בעצם מציעים. המדיום הוא האין־מסר. משום מה, התבטאות כזו נחשבת ל"הזדהות" עם התושבים העקורים, אף שייתכן שההצעות הקונקרטיות שלהם הן לשקר לתושבי הצפון במקרה הטוב, או לסכן את חייהם במקרה הרע. לפי דיווח בערוץ 12 גם ראש הממשלה נתניהו התרעם בישיבת הקבינט על השיח שהתעורר סביב פתיחת שנת הלימודים: "מי אמר ש־1.9 זה תאריך היעד? ומה יקרה אם התושבים יחזרו כמה חודשים אחרי?" אבל בואו, לא ברור איך יכול אדם לבקר את הקונספט של הגדרת מטרות עמומות בעודו חובש כובע "ניצחון מוחלט".
עמימות היא שיטה מצוינת לצאת "בסדר" בלי להתחייב. קל לצעוק שמשהו מצריך טיפול, אבל בפירוט המדיניות כרוך סיכון
מה ראש ממשלתנו חושב שישראל צריכה להשיג במלחמה הגדולה של היובל האחרון? לא ברור. אין צורך בוויכוח על "היום שאחרי" כדי לראות שהמטרות שנתניהו מנסח אינן מוגדרות דיין, או מוגדרות בכלל. מתי יהיה "ניצחון מוחלט"? כשחמאס בעזה יודיע על כניעה וישחרר את החטופים? כשאחרון פעילי חמאס יחוסל? כשיימדד חודש בלי איום רקטי על ריכוזי אוכלוסייה ישראליים? ובכלל, מהי המדיניות בגבול הצפון, מחכים עד שנסראללה יורה על מכת פתיחה עם מאות הרוגים? עד שהאיראנים יפַתחו מטרייה גרעינית שתמנע מתקפת נגד ישראלית? חותרים להסכם ביניים ומתפללים לשקט?
אני לא מיתמם. עמעום מסרים הוא חלק מובנה בהתנהלות של פוליטיקאים, והצנעת מטרות מלחמה מוצדקת כחלק מ"ערפל קרב". אבל רק כל עוד בדרגים הגבוהים – הקבינט או אי שם למעלה – אכן קיימת אסטרטגיה מוגדרת היטב, שחשאיותה נשמרת מסיבות מובנות. אבל כפי שעולה מדברי הרמטכ"ל בשבוע שעבר ומהדלפות מהצמרת הישראלית לכל אורך המלחמה, לא זה המצב. מרוב ערפל, לא רואים את הקרב.
נמאס מזה. גם אם נצא מנקודת הנחה שלנתניהו, לפיד או קיש יש במגירה תוכנית סדורה ומפורטת, אי אפשר להשלים עם המשך השיח הציבורי העמום כל כך. אחרי אסון בסדר גודל של 7 באוקטובר, שמייצג כישלון תפיסתי של יותר מעשור, מגיע לאזרחי ישראל דיון חכם, מפורט ורציונלי יותר בתפיסת הביטחון שלנו. התחושה היא שאנחנו זורמים בכיוון ההפוך – ככל שהמציאות מורכבת יותר, השיחה עליה הופכת דיכוטומית יותר וברורה פחות.
זה אפילו הגיוני. עמימות היא שיטה מצוינת לצאת "בסדר" בלי להתחייב על שום דבר. קל לצעוק שמשהו מצריך טיפול, אבל בניסיון לפרט ולהבהיר מהי המדיניות כרוך סיכון. מה יקרה אם שנים צעקת בעד "מיטוט שלטון חמאס" ואז תיבחר לראשות הממשלה ותעדיף דווקא לשמר את שלטונו? מה יקרה אם תתחייב להפסיק את "מזוודות השוחד" לטרור, ואז תיבחר ורק תשכלל את השיטה להעברות בנקאיות? מי שמספק פרטים עלול להיתפס בטעויות, מי שטורח לנמק ולהדגים עלול לחשוף את חולשת טיעוניו ברבים.
עמימות היא מבוא לשטחיות, לא רק אצל פוליטיקאים, התקשורת היא הבבואה המרכזית לכך. לעיתונאים קל מאוד, קל מדי, להתעלם מכך שבמציאות הברירה היא בדרך כלל בין אפשרויות גרועות, שלכל החלטה יש עלות, ושלאי־החלטה יש עלות אלטרנטיבית. רבים מהם נוטים להסתפק בהצגת הבעיה ובדרישה הכללית ש"מישהו" – בדרך כלל "המדינה" – צריך לפתור אותה. הפסקתי לספור כמה פעמים העיתונות הכלכלית, למשל, דורשת לבצע דבר והיפוכו תוך התעלמות בוטה מכך שאם יורדים לפרטים מגלים שיש סתירה. הפתרון פשוט – לא יורדים לפרטים.
מערך העמימות הלאומי
הנה דוגמה מכיוון אחר לחלוטין. מדוע ישראל לא נאבקת בשקרי משרד הבריאות של חמאס? בשבוע שעבר התעוררה סערה בעקבות דיווח על כך שהאו"ם חתך בחצי את מספר הנשים והילדים שנהרגו ברצועה, או לפחות פילח את נתוני ההרוגים מחדש. זה קרה בעקבות ביקורת חוזרת ונשנית של מכונים סטטיסטיים בארה"ב שהראו, למשל, שמניין ההרוגים שסיפק חמאס עלה בקצב קבוע, בלי להיות מותאם לעוצמה המשתנה של המלחמה ולכאוס הכללי.
אבל איפה הנתונים האלטרנטיביים של ישראל? כידוע, כל מטרה של חיל האוויר מאושרת מראש במדור משפט בינלאומי. לקצינים שאמונים על הפעלת האש באוגדות השונות יש נוסחאות מדויקות של כמה "נזק אגבי" מותר בנסיבות השונות, ופעמים רבות הכוחות בשטח לא מקבלים סיוע אווירי כי יש מבנים שאי אפשר להפציץ בשל קרבתם לריכוזי אוכלוסייה. משאבי מודיעין גדולים מושקעים בניסיון להבין כמה אנשים נמצאים בכל מבנה שמיועד להתקפה.
תוסיפו לזה את ספירת המחבלים ההרוגים, התצפיתנים וה"בלתי מעורבים" שמנהלת כל יחידה לוחמת, וחלקה מתפרסם באופן שרירותי; את ספר החברים בחמאס שמשמש את קציני האוכלוסייה הפועלים ברצועה; את המערך הטכנולוגי לזיהוי הפנים, ועוד אמצעים שאסור לפרסם – ותקבלו שלישראל יש כנראה יכולת להעריך כמה הרוגים יש באמת בעזה ומה היחס בין מעורבים בטרור למי שאינם. אז למה היא לא מנסה להיאבק בשקרי הטרור?
בחודש דצמבר האשימו תחקירים בניו־יורק טיימס וב־CNN את צה"ל בהטלת פצצות חודרות־בונקרים באזור שהוגדר כשטח הומניטרי. אך בסרטון שצורף לכתבה אפשר לזהות בבירור את עיר חמד, שאינה חלק מהמתחם ההומניטרי. גם הטענה שהפצצה "מכסה שטח של 58 מגרשי כדורגל" לא רלוונטית כשמדובר בפיצוץ מתחת לאדמה. מומחי ביטחון ישראלים מעריכים שעצם צילום הסרטון מלמד על התראה מראש שניתנה לתושבים באזור. לכאורה, תחמושת נאה למענה הסברתי ציוני. אבל מה הייתה תגובת דובר צה"ל לכתבה? "צה"ל פועל על פי החוק הבינלאומי ונוקט אמצעי זהירות אפשריים כדי לצמצם את הפגיעה באזרחים".
כל מי שניסה פעם להגיש שאילתה לצה"ל מכיר את ז'אנר התגובות הגנריות והעמומות, אין פה חידוש. הקושי בייצור הסברה ישראלית אפקטיבית מעסיק אותנו כבר שנים, ויש מי שמאמינים שמול מבול השקרים שניתך על צופי הטלוויזיה בעולם מטעם אויבינו ובעלי בריתם, הניסיון להגיב על כל מקרה הוא מאבק בטחנות רוח. רק במקרים קיצוניים מושקעים המשאבים המתאימים להפרכת ההאשמה, סיפוק הוכחות, ושינוי כיוון הזרימה התקשורתי.
אבל במלחמה הנוכחית ניכר שהטקטיקה הזאת נחלה כישלון מוחלט. מי שהגיב בעמימות על שקרים, מוצא את עצמו היום בלי פצצות חודרות־בונקרים שמשלוחן נעצר כמדיניות רשמית של נשיא ארצות הברית. ומי שלא סיפק נתונים אלטרנטיביים לפרסומים מצוצים מהאצבע, מוצא את עצמו מואשם בטענה עמומה על ג'נוסייד (עוד מונח שהופשט מהגדרתו בתקופה האחרונה).
מתחם הומניטרי בלתי נראה
הסיפור של המואסי, המתחם ההומניטרי ברצועה, הוא דוגמה טובה לרדידות המידע והדיון המתנהל על המלחמה בעזה, אפילו בישראל. עם כניסת צה"ל למזרח רפיח בשבוע האחרון הוכרז על הרחבת המתחם ההומניטרי, ובמקביל החלו דיווחים בתקשורת העולמית על העקורים שנאלצים כבר בפעם השלישית או הרביעית לעקור את אוהליהם ולעבור לאזור אחר. אבל רגע, הם לא ישבו עד עכשיו במתחם הבטוח?
אז זהו, שלא. רוב התושבים שהתפנו מבתיהם לא עברו לאזור (הדי קטן, יש להודות) שישראל הגדירה כבטוח כבר באוקטובר, אלא קבעו את משכנם הזמני בעיר אחרת. מעזה לחאן־יונס, מחאן־יונס לרפיח או לדיר אל־בלח, וכן הלאה, וכך גם בערי האוהלים הגדולות. רובם לא נמצאים במואסי. כבר בנובמבר הצהירו ארגוני הסיוע של האו"ם שלא ישתתפו בהקמת אזור בטוח "שיוקם בלי הסכמת כל הצדדים".
בדצמבר שאל פיליפ לזריני, הנציב הכללי של אונר"א, "כיצד ייתכן אזור בטוח באזור מלחמה אם הוא נקבע באופן חד צדדי, רק על ידי צד אחד של הסכסוך?" וענה: "זה רק יכול לקדם את התחושה הכוזבת שיהיה שם בטוח". בכתבה שפרסם עיתון הארץ בפברואר סיפר "גורם במערך הסיוע ברצועה" שאנשיו כלל לא מעבירים מים, מזון וציוד רפואי למואסי מסיבות עקרוניות, שכן "סיוע אמור להגיע אל הנזקקים, ולא לשמש תמריץ לעודד אותם לעזוב את בתיהם". תעשיית החמלה במלוא אכזריותה.
וצה"ל? צה"ל מסר ש"בתחילת המלחמה הגדירה ישראל את המואסי כאזור הומניטרי בעבור תושבי הרצועה, שאליו מנותב סיוע הומניטרי שתורמים ארגונים בינלאומיים – לרבות מים, מזון, ציוד רפואי וציוד מחסות". הבנתם את זה? ארגוני סיוע מצהירים בגלוי שהם לא מנתבים אותו לשם, הפליטים לא גודשים את המקום, בלשון המעטה, אבל כולנו מתייחסים כבר חודשים למציאות מדומיינת כאילו הם כולם מרוכזים במתחם ההומניטרי. אז נכון, זה רק חלק קטן – יש כאלה שלא התפנו מצפון הרצועה ומקבלים סיוע, ועוד שלל אבסורדים בעניין ההומניטרי – אבל הוא ממחיש את העמימות והכלליות שהשתלטו על השיח ומקשות על הציבור, ואולי גם על מקבלי ההחלטות, לנהל דיון רציונלי בנושא.
אני לא מפתח אשליות. העמימות תמיד תישאר, בטח במלחמות, אבל המגמה שלנו, התמריץ הציבורי והתקשורתי, צריכה להיות צמצום שלה ככל האפשר ודרישת פירוט. מהן התוכניות? מה מחירן? מה העובדות? פירוט, פירוט ועוד פירוט. בפועל, כיוון המגמה התהפך. אנחנו לכודים בוויכוח חסר משמעות בין "ניצחון מוחלט" ל"הפקרה", ונשאבים עמוק יותר לקרב סיסמאות נטול פרטים.
שנים של ראיונות עם פוליטיקאים שבהם שאלו "תשב אולא תשב עם ביבי" אך כמעט ולא על מדיניות, הכשירו את הלבבות להעתיק את תרבות הדיון הזו לעיסוק בביטחון, בחיים עצמם. מחלוקת ציבורית בעת מלחמה יכולה וצריכה להיות על אסטרטגיה: המשך הקרבות או חתירה להפסקת אש, השקעה בהגנה או בהתקפה. אבל דווקא בעת ששורר בציבור קונצנזוס די רחב על צדקת המלחמה ומטרותיה, הוא נקלע לחלוקה שבטית אגרסיבית ונעדרת תוכן.
