היה ברור שהשנה זה חייב להיות אחרת, כי הכול אחרת, אז גם העצמאות תקבל את הגוון המדויק שלה. כבר שנים אנחנו נשארים בקרבת הבית בימי העצמאות, מטיילים באזור וחוזרים לסעודת מצוות המנגל המסורתית בתנאי בית נוחים. כבר שנים אני אומרת לו שזה לא היום הנכון לראות בו רק דתיים כמונו, ושאני רוצה לפגוש את עם ישראל, למצות את החוויה; כבר שנים הוא עונה לי שזה לא היום הנכון לעמוד בו בפקקים, ושהוא לא רוצה לפגוש מהומת פארקים ומצוקת חנייה. אבל השנה הלב שלי ביקש לנסוע דרומה, והראש שלו אמר שאין טעם להתווכח, וכדאי לוותר מראש על טיעון הפקקים. מסיבות טכניות הסתפקנו בדרך בורמה, מספרים בדרך לילדים את תקציר קרבות באב אל־ואד, מנסים להתגבר על האוזניות הטמונות באוזניהם.
לפני שבעה באוקטובר סימנתי לי את המקום כיעד, הזדמנות לחזור לסיפורי גבורה ראשונים. אחרי שבעה באוקטובר, פתאום גבורת השיירות ופריצת המצור נשמעו מנותקים כל כך, ומתחברים כל כך. הגבורה הטרייה של הימים האלה – המתועדת בצבע, בסרטונים מלאי סאונד, רצח וחיים – כמו האפילה על דברי הימים ההם, ובו זמנית הסבירה אותם; המחישה את עוז רוחם של אלה ששמותיהם כבר נשכחו, ושדיוקנאותיהם בשחור־לבן כמו בנו חיץ בין האיש לאגדה.
אז יצאנו לדרך הנקייה מפקקים, ופגשנו בשבילי הארץ בעיקר דתיים כמונו ועוד כמה חריגים. בין ההרים הירוקים כל ימות השנה של פרוזדור ירושלים, מהתצפית הסמוכה למה שהיה משלט 21, ניבטים בשיא תפארתם שישה נתיבים של כביש 1, העורק הראשי המחבר בין תל־אביב לירושלים; בין אוויר החוף הפתוח וריח המלוח, לאוויר צלול כיין וריח אורנים. לך תסביר שפעם היה פה נתיב אחד דו־כיווני, צפוף, בלי מחלפים או התחכמויות של מנהרה מעוצבת היטב. ההר היה סמוך כל כך לדרך, חונק אותה ומאיים במפולת אבנים ומארב פורעים וירי.
לטיול הזה הגעתי עם משא נאחס על הכתפיים. טלטלת "טקס כיבוי המשואות" עדיין חנקה בגרון, זעזעה את הנפש והרגיזה כל כך. אולי זאת הייתה המטרה: לבאס כל מי שעדיין רואה במדינה הזאת נס. לקלקל את החגיגות גם כשהן מלוות בכאב, מנוהלות בצניעות המתבקשת. להוריד, לכבות, ועוד לקרוא לזה "לתת תקווה". כאילו ניהלו איזה טקס הדחה דרמטי במשחק הישרדות, באמונה תמימה או מיתממת שרק את לפיד ההנהגה הם מכבים, בלי לשים דעתם שמועצת השבט המאוד מסוים הזה מורידה את השלטר על כל המתמודדים. השבט אמר את דברו, והרי יש כל כך הרבה שבטים. ואולי קשה קצת להבחין, אבל בג'ונגל הזה שבנינו במרכזו וילה יש אריות ונמרים שטורפים שלא בדרך הטבע, שלא לפי הכללים. יש פה עדיין אויבים משותפים.
אולי זאת הייתה המטרה: לבאס כל מי שעדיין רואה במדינה הזאת נס. להוריד, לכבות, ועוד לקרוא לזה "לתת תקווה"
אבל שם, על ההר הירוק ההוא, עמדנו לצד רבים־רבים שבחרו ללבוש את צבעי הדגל ולהתחבר לסיפורי ההווה הנפגשים עם העבר, ושם הייתה התקווה האמיתית. כמו במסלולים, בפארקים ובנקודות ציון ציוניות רבות אחרות, ההיסטוריה הישראלית הצליחה ללמד אותנו משהו שאלף פרובוקציות אנטי־ממסדיות לא יכולות להביע. גם כשפרצו את הדרך לירושלים, אי אז בשעותיה הראשונות של המלחמה, היה קרע בעם, והייתה תושייה לסייע לנצורים בלי לבדוק את זהותם, בלי לברר לאיזה מחנה פוליטי או דתי הם שייכים. גם שם היו מי שחשבו שדרכה של ההנהגה מסוכנת ומופקרת – מימין ומשמאל, כל אחד ופילוסופייתו; גם אז הייאוש והתקווה שיחקו לנגד עיני האומה ההמומה במשחק של אורות וצללים. והדרך הזאת, כאן מתחת להר, הייתה מותקפת בידי פורעים ברברים, מבקשי נפשנו, החולמים על ישראל מושמדת מהנהר עד הים, בלי גבולות 67', עוד לפני שטרחו לקרוא לעצמם אנשי פלסטין.
כן היה זה לא טוב, היה רע לתפארת. אבל כעת, כשמסתכלים על המציאות מגובה ההר, פתאום רואים שמצוקת הימים ההם, הצפופה והנתונה לחסדי הפורעים, מאפשרת שלושה נתיבי חירות לכל צד; מייצרת תנועה פקוקה של אינספור אזרחים שבתוך שעה קלה מתחברים מעיר מרכזית אחת לאחרת, בציר תנועה שמלמד על ציר מלא חיים.
עוד יבואו ימים שבהם נספיק לנסוע דרומה. אולי נמנגל שם באיזו פינת קק"ל, אולי נשמע סיפורי ראשונים. מן הסתם נקפיד לבקר באתר ההנצחה לפסטיבל הנובה, במוזיאון בארי וכפר־עזה או במצגת המרכזית של שבעה באוקטובר. אולי נבוא לבד, אולי נביא את הנכדים. נספר להם בעדינות את קורות הימים הללו, את הזמן הזה. איך נפלנו ואיך קמנו, וכן, גם כמה היה נורא. לא נכבה את עוז רוחם, לא ניתן לאיש לחוש שהאובדן היה לשווא. כי איך אפשר לצמוח ומה אפשר להצמיח במקום שבו זורעים ייאוש וחונקים תקווה?
נהיה שם לשמוע ולהשמיע את גבורתם של תושבי המקום ושל מי שעזבו הכול ורצו לכאן. ננסה להסביר לקטנים שבינינו שפעם, מסיבות טכניות, הסתפקנו בדרך בורמה, בבסיס חצרים, בגבעת התחמושת. בסיפורי תקומה ואימה של ימים אחרים.
נספר גם שעצמנו עיניים למלחמת הקוממיות המתמשכת. שרצינו להרגיש אמריקה, להאמין שאנחנו כבר בחוף מבטחים. נודה בפניהם שהמציאות טפחה על פנינו ודרשה מאיתנו להכריע: מנהר לים, הם או אנחנו, תחליטו אתם. נהיה שם כי החלטנו, וכי הבטחנו לנופלים ולחטופים, ללוחמים ולבני משפחותיהם. הבטחנו להכריע, כדי שצאצאינו יהיו שם, יגשימו את חלום הנגב של הזקן. גם הם יסללו מחלפים, יעמדו בפקקים, יספרו את סיפור הזוועות והישועות לילדיהם שלהם. נגיד את האמת, כי היה זה לא טוב, היה רע לתפארת. אבל טוב שלא ויתרנו בליל מלילות עצמאות. לא יהיה זה שנית, יהיה זה אחרת. יהיה טוב, טוב יהיה. עוד ועוד.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
