כל חיי, כמעט בכל צעד וצעד, מלווה אותי קול פנימי ששואל שאלה אחת חשובה. כל עוד אין לי תשובה לשאלה הזאת, אני לא יכולה להחליט החלטות. השאלה היא: מה השליחות שלך בזה, ואיך את מביאה אותה לידי ביטוי.
כשאני מתבקשת להתראיין, לכתוב משהו, להרצות ואפילו להרים מופע, ברורה לי מאוד השליחות שלי. למשל, כשנעניתי להפיק את המופע הקומי "מה נפל עליי?!", היה לי ברור שאומנם כיף להפיק, לתכנן וליצור את הדבר המטורף הזה, אבל יש בתוכו מבחינתי שליחות חשובה: להציג את ההומור ככלי חשוב להתמודדות עם השכול.
זה החינוך שגדלתי לאורו. כל צעד מלווה בתודעת שליחות שמחייבת אותי, ובייצוג כלשהו שאני צריכה להיות מודעת לו. השליחות משפיעה על כל בחירה והחלטה שאני מקבלת.
בשבוע הקרוב, בעזרת ה', אעלה על מטוס ואטוס לארצות הברית, לשמונה ימים. יחד עם קבוצת חברים יקרה ומיוחדת נלמד על החברה היהודית בניו־יורק, על שלל גווניה ואתגריה.
את המסע ארגנו הרב אילעאי עפרן והרבנית יפה גיסר, כחלק מסמינר לימודי על החברה הישראלית שאני חברה בו מתחילת השנה.
הובטח לנו שהמסע יהיה מלמד ומקיף, ויכלול היכרות עם קהילות ואישים משפיעים ועם אופי הקהילה היהודית הגדולה בתפוצות.
בשנה האחרונה הבנתי שיש פערים בין איך שאני תופסת את הקיום שלי בעולם, בארץ ובבית שלי בשומרון, ובין האופן שבו אנשים רבים תופסים את הקיום שלי. הדברים שונים עד כדי כך שאני תוהה לפעמים אם גדלתי בפלנטה נפרדת
השאלות הרבות שקיננו בי מתחילת השנה, לפני לימודיי לקראת המסע, היו על הבנת הפערים בין העם היושב בציון ובין יהודי הגולה. מדוע הם לא עולים לארץ? מה התנאים הנדרשים לכך? שאלה נוספת שהדהדה בי לא מעט נגעה בקשר שלהם למדינת ישראל, והאם ואיך הם תומכים בה.
בשבוע שעבר, במהלך ההכנות למסע, הרב אילעאי סיכם את ערב ההכנה במשפט: "אנחנו לא יוצאים לשליחות, אנחנו לא שליחים של שום דבר ואף אחד". בבת אחת נמחקו לי שאלות היסוד הקבועות; או נכון יותר, החלטתי להשאיר את השאלות האלו בבית. בדבריו ביקש הרב אילעאי דבר אחד פשוט מכל משתתפי הנסיעה הזו: שהאוזניים יהיו גדולות מהפה.
בתור מי שהורגלה מלידתה לראות בכל צעד בחייה שליחות, ולחוש מחויבות לניסיון להבין איך להשפיע ולהביא את עצמי את דעותיי ומחשבותיי לידי ביטוי, המשפט הזה הדהד בי. הוא קורא לי לבחון את ארגז הכלים שאני טסה איתו למסע הזה.
תיירת בבית
בתור מי שמתקשה בדרך כלל להשאיר את נוכחותה מחוץ לאור הזרקורים, ותמיד יש לה מה להגיד, והיא תמיד מבקשת להגיב על מה שנאמר סביבה, והיא תמיד משתדלת, במודע או שלא במודע (נו, על מי אני עובדת. זה תמיד במודע), להותיר רושם ולוודא שידברו עליי גם אחרי שאעזוב את החדר – זה לא פשוט.
הדרישה לצאת עכשיו ובמשך שבוע להיחשף לעולם שלם של חוויות, רגשות, דעות ופעילות של אנשים אחרים, בלי שתהיה לי יכולת להגיב על זה תגובה שתשפיע ואולי תשנה את תפיסתם, קצת מכניסה אותי להתקף היפר־ונטילציה מבוהל וחרדתי. אולי לא אעמוד בזה? אולי לא אמלא את חובתי לסתום את הפה ולהקשיב?
אבל האמת היא שאני לא בטוחה שזה חדש לי כל כך. מעולם לא יצאתי לניו־יורק, אבל כבר הייתי תיירת בחיי. ובעצם, ממש ברגעים אלו אני מרגישה תיירת בסביבתי הטבעית.
בשנה האחרונה הבנתי שיש פערים בין איך שאני תופסת את הקיום שלי בעולם, בארץ ובבית שלי בשומרון, ובין האופן שבו אנשים רבים, גם הקרובים אליי ביותר, תופסים את הקיום שלי. הדברים שונים עד כדי כך שאני תוהה לפעמים אם גדלתי בפלנטה נפרדת, והאם הערכים והמידות שחונכתי עליהם אינם נחלתם של כלל בני העם שאני חלק ממנו.
עד כה, כשפגשתי אדם שחושב ומגיב אחרת ממני, התגובה הרגילה שלי הייתה לזהות היכן הוא טועה ואני צודקת. היה ברור לי שעליי למצוא דרך לשכנע אותו להתיישר על פי אמות המידה שלי.
אבל השנה הזאת הולידה בקרבי שאלה שאני משתדלת לשאת עמי מאז פרוץ המחאות על הרפורמה המשפטית: מה מניע אותי לחשוב, להרגיש ולהגיב כפי שאני מגיבה? ולצידה יש שאלה נוספת: האם בהכרח זאת הדרך היחידה לחשוב, להרגיש ולהגיב?
מרגע שהחזרתי את השאלות אליי פנימה, מרגע שהפסקתי (או שהמעטתי) לחפש מה גורם לאחרים להגיב ולחשוב כמו שהם מגיבים וחושבים, מרגע שהתחלתי להתמקד בי ובי בלבד, נעשה לי הרבה יותר קל להבין ולהקשיב גם למי שדרך חייו וערכיו שונים לחלוטין משלי.
זה גם שחרר אותי מן החובה לוודא שדעתי נשמעת באוזני כול. שלא יהיה אפילו אדם אחד שיפספס את הדרך הנכונה (שהיא שלי, כמובן), גם אם זה ידרוש ממני לכתוב, להגיב ולומר אותה שוב ושוב באלף דרכים.
אני טסה למסע הזה אחרת. אני מקווה להצליח לשתוק. לשמוע. אני מקווה לתייר ולחוות דרך העיניים שלי את העולם הזה. ואני מקווה שאגיע עם תכונה אחת חשובה למסע הזה: לב פתוח.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
