לד"ר זמרי יש דרך מיוחדת לנקום בי. בכל פעם שהיא חוזרת מכנס כלשהו בעולם היא מביאה נקמה ארוזה בקופסה מהודרת, שמציגה תמונה של טירה, מכונית, דמות של גיבור־על או משהו אחר, ולצד התמונה מספר החלקים שיש לחבר כדי להרכיב את הטירה, המכונית, גיבור־העל וכו'. אני מדבר כמובן על לגו. הילדים אוהבים את זה, אבל אני מביט בקופסאות האלה ויודע שעשיתי משהו לא בסדר. השארתי נעליים בסלון, לא סידרתי את המיטה בבוקר, משהו. אחרת אין לי דרך להסביר למה היא עושה לי את זה בכל פעם מחדש.
לכאורה זוהי חוויה חיובית: אב ובנו (הזאטוטית פחות בעניין) יושבים יחד להרכבה סיזיפית של מאות חלקים קטנים, עוקבים אחר ההוראות באדיקות, בעודם מבינים שכל טעות קטנה בשלב מוקדם יכולה להוביל לכך שבעוד שעתייים־שלוש צריח הטירה לא יתחבר לגשר המתרומם, מה שיקשה על מיקום הדרקון הקטן ויפיל את שני הלפידים שאמורים להיות בכניסה. זה גם חינוכי בעיניי: במקום עוד משחק לפלייסטיישן אנחנו חולקים יחד זמן איכות במסע אל עבר השלם הגדול מסך 783 חלקיו.
הבעיה היא שלגו הוא כמו כלב. בהתחלה הילד מתחייב שיהיה שם לאורך כל הדרך, יוריד אותו, יאכיל אותו, ינקה אחריו. אחרי שלושה ימים אתה מוצא את עצמך הולך עם הכלב ברחוב בגשם זלעפות, מנקה שאריות של אוכל ושערות מכל הבית, ובעיקר מוצא את עצמך מביט בשקרן הקטן שהבטיח שיחלוק איתך במעמסה כשהוא מכחיש כל קשר לאירוע ונעלם בכל פעם שדרושה הקרבה.
התעוררתי השבוע ביום העצמאות בידיעה ברורה שעצמאות לא תהיה כאן. לא היו לנו תוכניות, והזאטוט שמכור בחודשים האחרונים לסרטי הארי פוטר חיכה לי בשבע ועשרה ליד המיטה בעודו אוחז בנקמה האחרונה של ד"ר זמרי. "אבא, הבטחת לי שנרכיב את זה היום יחד". הוא כבר אחז נקמות בעבר: ידעתי שה"יחד" יחזיק עשרים דקות גג. בכל זאת השבעתי את הזאטוט שהוא לא נותן לי לעבור את זה לבד, והוא הביט בי בעיניים בורקות ושאל "אבא, אני פעם אכזבתי אותך?". אני יודע שהוא צעיר מכדי שאענה לו בכנות. אמרתי שלא, והתיישבנו בסלון. בתוך הקופסה חיכו לנו שבע שקיות, בכל אחת מהן מאה וקצת חלקים, וכולן ממוספרות כדי שבכל רגע נתון תדע כמה שלבי סבל נשארו.
שלחתי את הזאטוט להביא לנו שתי קערות גדולות לשפוך אליהן את תוכן השקית. הוא הביא ומיד שאל אם אני עדיין צריך אותו כי הוא רעב. אמרתי לו שלא אוכלים עד שמסיימים להרכיב את הבסיס לטירה. הוא אמר שהוא יגיד אותי לאמא. הרשיתי לו לקחת עוגייה ולחזור. לקח לו ארבעים דקות. אחת העוגיות הארוכות.
אנו מחפשים לפידים
החוכמה במלאכת הרכבת הלגו היא להקפיד על ההוראות באדיקות, ולעבוד שלב אחרי שלב. גם אם יש לך תחושה שהבנת טנטטיבית מה צריך לעשות, אל תסמוך על עצמך. לעולם לא תבין. מטרתם של הדנים היא להראות לך שבכל שלב הם חכמים ממך, ואם תעז לא ללכת אחריהם תמצא את עצמך מפרק חצי בסיס של טירה תוך כדי שאתה מקלל את עצמך: "למה רצת, למה? למה לא הקשבת להוראות, דביל?". סתם סיפור, לא על מישהו מסוים.
אחרי שעתיים של הרכבה שלוש שקיות מאחוריי, הקערות עדיין מלאות חלקים, והזאטוט מבקש שאתן לו לקחת חלק יותר מרכזי בהרכבה. אמרתי לו שאם הוא ייקח חלק מרכזי, הוא יחסר לנו אחר כך. הוא הביט בי במבט חמוד של "אבא, אני כבר בשלב שבדיחות כאלה מביכות אותי". התיישבתי לידו כמו הורה שמלווה את הילד שלו בנהיגה הראשונה שלו אחרי שקיבל רישיון. בהתחלה ניסיתי לשחק אותה קול: אז מה אם הוא לא שם את זה בדיוק במקום הנכון? אז מה אם הוא לקח מרובע שחור עם שמונה שקעים במקום עיגול אדום עם ארבעה?
אחרי חמש דקות אחיו הגדול קרא לו לשחק סטנגת מסדרון. הוא הגיש לי גוש לגו לא ברור ואמר: "אבא, אני הולך לשחק עם פלג, אבל הנה, עשיתי לך את רוב העבודה". אמרתי לו שהוא הבטיח לעזור, הוא הסתכל עליי ואמר "אבא, לגו זה דבר מורכב", והתפקע מצחוק כי יצאה לו בדיחה גרועה כמו שלי.
בתום חמש שעות, שלושה רבעים מהטירה מושלמים. במבט מטושטש בעיניים אני כבר לא מבדיל בין אפור ללבן. הזאטוט כבר מזמן איבד כיוון, ומנסה לשכנע אותי ש"זה בסדר ככה". אני נוזף בו שזה עוד לא גמור ועוד לא נולד הלגו שינצח אותי. ד"ר זמרי שותה קפה במטבח, ומביטה בי בשמינית הערצה ושבע שמיניות של שמחת נקמה. אני כבר רואה אותה מתכננת את הרכישה הבאה: יש לה בעיניים טירוף של 1,500 חלקים. בהוראות מבקשים ממני לחפש ארבעה חלקיקים שקופים קטנטנים שאמורים להיות לפידים. אני לא מוצא, אז אני שוקל לטעון להגנתי שיש בעיה עם התאורה בטירה ונזמין חשמלאי מלגו בהזדמנות. הגב שלי כבר תפוס לגמרי, אני מרגיש נימול ברגליים, אבל בעיצומו של יום העצמאות אני כפסע מניצחון מוחלט על הלגו המזופת הזה.
הזאטוט כבר מכריז על כניעה. הוא שוקל לוותר על הטירה לטובת חיזבאללה. אני מצטט לו את בן־גוריון ומכריז שאין עם נסוג מהרכבות חייו. הוא מוותר והולך למיטה, ואני ממשיך עם החלקים האחרונים. בשמונה בערב אני מחבר את החלק האחרון. בכל לגו הם משאירים עוד כמה חלקים ספייר, ואני מביט בהם בבוז ומכריז בפני גברת זמרי: נכשלת, הטירה מוכנה.
הזאטוט כבר נוחר. כשאני מעיר אותו ("אדם, קום, הטירה מוכנה") הוא ממלמל משהו שנע בין "עזוב אותי" ל"רד ממני", וחוזר לישון. אני מכין לעצמי קפה ומתיישב מול המאסטרפיס. ד"ר זמרי אומרת שהיא גאה בי. אני מודה לה על ההערכה ומבקש ממנה לקנות בפעם הבאה רק דברים למסכים. "די, נו, אתה נהנה מזה", היא אומרת, ואחרי שתי שניות ושלוק קפה מוסיפה: "תגיד, בכניסה לטירה לא אמורים להיות כמה לפידים?"
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.i
