יהודה עמיחי. תמיד קראתי את השם הזה כמין שיר מליצי על תקומתו של העם היהודי מן האפר שטבע בו במחציתה הראשונה של המאה הקודמת. הנה, למרות הכול, יהודה עמיחי. ובאמת, יש משהו משונה בכך שדווקא המשורר העברי ששירתו היא סמל לעברית של החיים הישראליים היומיומיים, אלה שבבית ועל הספסל בגינה ובאוטובוס העירוני, אותו המשורר שכתב על עצמו שאינו רוצה להיות כברוש המיתמר והמתריס אלא כדשא הרך, דווקא הוא יעשה עצמו ליהודה עמיחי, כלומר, ייתן לעצמו שם שנשמע כמו כותרת לפרק האחרון של "עמוד האש" או כמו כינוי לנבואת נחמה של הנביא ישעיהו.
אבל אולי התשובה לתמיהה טמונה בשם הולדתו של המשורר: לודוויג־יהודה פּפוֹיְפֶר. הוא נולד לפני מאה שנים בדיוק בווירצבורג, בבית שראה בשילוב המנדלסוני בין מחויבות יהודית להשכלה כללית את החיים הטבעיים שיש לחיותם (כל חייו יבכה עמיחי את היעלמותה ההולכת וגוברת של היהדות הייקית הפתוחה הזו מן הנוף הישראלי). ואומנם וירצבורג, שבנופיה הציוריים העביר עמיחי את ראשית ילדותו, לא הייתה תמיד מקום שבו יכול היהודי, ובכן, לחיות.
בימי מסע הצלב השני, נטבחו עשרות מיהודי וירצבורג בעקבות אחת מעלילות הדם העתיקות ביותר מאז ומעולם. מאה וחמישים שנים לאחר מכן נוספו אל היהודים ההם עוד מאות ששילמו בדמם ב"פרעות רינדפלייש", הקרויות על שם השוחט שעמד בראש הפורעים. לבסוף, לפני שמונים שנה, חוסלה סופית קהילת וירצבורג לאחר שהנותרים בה, שלא השכילו לברוח עם עליית הנאצים, שולחו למרחבי המוות של טרזיינשטט ואושוויץ.
אביו של עמיחי, פרידריך, נמלט בזמן מווירצבורג. הגם שראה בעצמו בן בית בתרבות הגרמנית, ואף נלחם במדים הגרמניים במלחמת העולם הראשונה, הייתה בו ההכרה שלכל זה בא סוף. הוא אסף את משפחתו הקטנה והביאה לארץ ישראל. במעבר הזה מן הבוואריות אל הארצישראליות טמונים חייו של יהודה. אלמלא בא לכאן לא היו לו חיים.
צילום: ראובן קסטרו
וכששבים ומביטים בווירצבורג החרבה ההיא מתגלה פתאום השם יהודה עמיחי באור בהיר ופשוט. פשטות בסיסית, בלתי מנופחת, עומדת ביסוד המטמורפוזה מלודוויג פפויפר ליהודה עמיחי, הפשטות שבהבנת הציונות קודם כול כתנועה קיומית של חיים יהודיים בניגוד להיסטוריה ארוכה של מוות יהודי. את הפשטות הזאת נדמה ששכחנו מעט לאחרונה בבליל הוויכוחים על אופייה של המדינה שקמה ועל אופי מערכותיה.
יש ביטוי שטבע עמיחי באחד מראיונותיו כשנתבקש להכתיר את עצמו באיזו הגדרה פוליטית־אידיאולוגית: "הומניזם פוסט־ציני". עמיחי ברח כהרגלו מתווית ברורה, אבל גם יצר מונח מופלא: מהו הומניזם פוסט־ציני? היכולת להאמין באנושיות אחרי שכבר למדנו לפקפק בה לחלוטין במאה ה־20, אחר שראינו את ערמות המתים הבלתי נגמרות של מלחמות העולם, את הגולאגים בסיביר ואת מעשי הלינץ' בדרום ארצות הברית – מתוך ועל אף כל אלה לנסות ולהאמין ביופיו וטובו של האנושי מחדש, בלי מעטפת אידיאולוגית נוצצת וכושלת של איזו תורה חברתית־רעיונית גדולה. היכולת הפשוטה להביט באדם שמולך בלא ציניות, מתוך אמונה באנושי.
ואולי בעקבות המילים הללו, מה שאנו זקוקים לו עתה הוא "ציונות פוסט צינית": אחר שראינו את המפעל הציוני במערומיו, ברגע השפל שלו, שמעורר פקפוק בכל המילים הגדולות שנאמרות דרך קבע בימי עצמאות על תקומה וביטחון, דווקא בזמן הזה להיזכר ביסודות הבסיסים של חיינו כאן, להיזכר במסעו של יהודה הקטן מווירצבורג לירושלים.
"ציונות פוסט־צינית" אינה רק היכולת לזכור בעת המלחמה הזו את מלחמת הקיום הארוכה והגדולה שהביאתנו עד הנה, אלא גם היכולת להתעלות מעל לרגע הבודד ולנסות לתת במקום הזה מבט שאינו מבטו של העיתון שכבר עוטף דגים אלא מבטו של המשורר, שבמיטבו מצליח לגעת בעל־זמניות. כשמסתכלים על ה"אנחנו והם" השב לשיח הישראלי בכל פינה – בקבינט, בעיתון, בטוויטר ובבית הקברות – נראה שעודנו שקועים עמוק בזמניות הצרה, שצומחת ממנה ציניות המובילה את האדם לשקוע עד צוואר בחילופי האשמות ובהטלת אחריות, במקום לזקוף את גבו ולנסות להטות את מסלולו של הפרויקט ההיסטורי המפעים שהוא נושא על גבו.
עמיחי היה ההפך הגמור מזה: הוא התבלט ביכולת להפוך את ישראליותו לעל־מפלגתית ועל־מחנאית. היו לו דעות ברורות וביקורות ברורות, אבל הוא סירב להפוך את זהותו לבת ערובה של אחת מהן. הוא זוהה עם מחנה השלום וידע ללעוג לאופוריית השלום, זוהה עם השמאל וביקר את התמכרותו להאשמת המנצח ברעות החולות של העולם, סלד ממלחמות וידע שלפעמים גם הקשות שבהן בלתי נמנעות, צוּלק בקרבות הנגב במלחמת השחרור אך לא הביע חרטה על מה שראה כמלחמת חיים פשוטה.
ההימנעות העיקשת המקבלת איזו עסקת חבילה פוליטית או זהותית של שחור ולבן היא תוצאה ישירה של הבנת היותנו כאן כסיפור הגדול מסך מנהיגיו, מחנותיו ומחלוקותיו. את הסיפור הזה אפשר לחתום, כמו שיר קצר, בשתי מילים: יהודה עמיחי.
