ה' שפתיי תפתח ופי יגיד תהילתך. כבוד נשיא המדינה מר יצחק הרצוג, יו"ר הכנסת ח"כ אמיר אוחנה, ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון השופט עוזי פוגלמן, שר החינוך מר יואב קיש, ראש העיר ירושלים מר משה ליאון, ראש העיר שדרות מר אלון דוידי, מכובדיי החתנים והכלות, ובענווה למול הוריי היקרים ומשפחתו של אחי, שלומית והילדים.
אנו נמצאים כאן בטקס החותם את ימי הקוממיות של עם ישראל המתחילים מליל הסדר, דרך יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות. טקס המשקף את הרוח הגדולה בעמנו ועונה על השאלה "למה" – למה אנחנו פה. השאלה שאנו צמאים אליה כל כך אחרי השנה הקשה שעברנו.
זאת השאלה שהדהדה ברחבי המדינה בעת שהמחלוקת בערה ואיימה לפרק אותנו מבפנים, בעת שמריבות על מחיצות רק יצרו מחיצות גבוהות יותר. האומנם אחים אנחנו? זו השאלה שניסרה ברחבי הארץ בעת שהאזעקות ניסרו את שמי המדינה בבוקר שמחת תורה. אויבינו, שחיכו לשבר, יצאו ממחילותיהם.
בשבת בצהריים, אלחנן, אחי שכה חסר לי ביום הזה, קרא לאיתיאל ולי לצאת איתו לדרום, בלי להסביר למה זה חשוב. הוא קרא לנו, והלכנו אחריו. "את אחיי אנוכי מבקש". ידענו את הסכנה ולמרות הפחד בחרנו להיכנס פעם אחר פעם. לא שאלנו את עצמנו למה אנחנו עושים את זה, ה"למה" היה ברור. באמצע אותו הלילה היינו כבר עייפים, אך למרות הפחד לא יכולנו להפסיק, כמו שהסביר איתיאל: "כאשר אתה יודע שאחיך בסכנה, אין לך באמת חופש בחירה".
כשהגענו לבית משפחת מאיר בבארי, מיכל סירבה לפתוח את דלת הממ"ד, היא ואחותה פחדו מדי. מיכל מבעד לדלת התחננה אליי: "תדבר, שנשמע את העברית שלך", והיא לא פתחה עד אשר צעקתי אליה "שמע ישראל, ה' אלוקינו ה' אחד". והדלת נפתחה מיד. אתוודה, לא הייתה זו תפילה, זו הייתה זעקה: "אני יהודי, אני פה בשבילך, בבקשה תפתחי את הדלת".
אלחנן, אחי שכה חסר לי ביום הזה, קרא לאיתיאל ולי לצאת איתו לדרום, בלי להסביר למה זה חשוב. הוא קרא לנו, והלכנו אחריו. "את אחיי אנוכי מבקש"
הצהרת החיבור הזו הדהדה ברחבי העוטף באותו היום על ידי אלפי לוחמים שיצאו מתוך ערבות הדדית עמוקה. אנשי עבודה, חינוך ומחקר אשר עזבו הכול וסיכנו הכול. והכול מתוך רעות ואחוות אחים ושל שותפות גורל ודרך. לא אשכח שנשאלתי, "מדוע הלכתם, הרי הם בני קיבוצים ואתם מתנחלים?". הכאב מעצם שאילת השאלה עדיין מהדהד בי. אלחנן, שאהב את משפחתו וידע היטב את הקשיים ואת החסרונות של העם הזה, אף על פי כן בחר להיכנס לתופת, כי ידע שהעם ראוי לכך.
בחודשים האחרונים, כאשר רוחות המחלוקת חזרו לנשוב, נפגשנו, בני משפחות חטופים ומשפחות שכולות, מרקעים שונים וכאבים כל כך גדולים. קשה להבין עד כמה החדר היה מלא בכאב של אמא דואגת ואב אבל, ושניהם דואגים למדינה, לחיי אדם ולחטופים, אבל עם דעות שונות כל כך. הקשבנו, התווכחנו, הסתכלנו בעיניים והתמלאנו בענווה שהובילה לאהבה, ובעזרת השם מההקשבה עוד יצמח תיקונה של החברה.
ואת ההקשבה שכחנו, הרשינו לעצמנו לתקוף ללא רחם, וכאשר הביקורת הופנתה כלפינו הזדעזענו שחושדים בנו בדברים שכלל לא העלינו על ליבנו, וחזרנו לתקוף איש את רעהו. שכחנו שגם כאשר העם הזה יוצא למחאות ולוויכוחים, זה מהסיבה שגורל המדינה היחידה שיש לנו בוער בכולנו. שכחנו שבכולנו עוד מפעמת ובוערת אהבת אחים.
ומאח לא נפרדים, בשביל אח עושים את הכול. כמו כל אהבה לאח, לא משנה כמה מבקשים ממך להסביר, לא תמיד ניתן לספר מה הופך את אחיך להיות כל כך מיוחד ולמה לעולם לא יהיה לו תחליף, כי מעל הכול, האהבה לאח, היא כי הוא אח. אך כשצריך בכל זאת להסביר על אהבה, כל מה שניתן זה להצביע על הגוונים המיוחדים שבאישיותו, אשר שופכים אור על שאלת ה"למה", למה אנחנו אוהבים את אחינו, את עמנו.
מכובדיי, קטונתי מלהיות ביניכם. "מקימי מעפר דל, מאשפות ירים אביון, להושיבי עם נדיבים עם נדיבי עמו". יושבים לפניי אנשי רוח, מעשה, עצה, חוכמה ותבונה. אתם המלאים ביצירתיות, התמדה ומופת למסירות וערכיות, נושאים כולם יחד את לפיד אורו המיוחד של עם ישראל העונה לשאלה "למה" בקול רם וברור, לפיד אורו של העם על גווניו השונים, אור לגויים, העובר לאורך כל הדורות ומבקש לשמור על חלום תיקון העולם מתוך מלחמת הקיום הלא נגמרת של העם היהודי.
אתם מתחומי המדעים המצעידים את עם ישראל לעבר שגשוג, סקרנות ועליונות טכנולוגית, בחקר המוח ובמציאת מזור לחולים ברפואת הנפש ורפואת הגוף. מרן הראשון לציון שספריו נמצאים בכל קהילות ישראל. אנשי תרבות וקולנוע, תקשורת ועיתונות. גיבור ספורט, מכבי, שכולנו גדלנו עליו. אישה שעמלה בתוך זוועות כדי להוציא את הצדק לאור מתוך החושך העצום שפקד אותנו. מי שעזר בסיפוק תשובות למשפחות נעדרים וחללים שעברו עליהם ימים ולילות בספקות. נמצאות כאן נשים שכל חייהן עסקו בפרויקט אחר פרויקט ותרמו בכל אשר פנו, ואנשי חברה וערבות הדדית.
איתנו יושב מר איל ולדמן, חתן הפרס ליזמות וחדשנות טכנולוגית. אבל איל הוא גם אב שכול. במרחק קצר מהמקום שבו נפל אלחנן, נרצחה דניאל ז"ל. לשאלתי איל ענה שדניאל הייתה בחורה מדהימה, מלאת שמחת חיים, עבדה קשה כדי להצליח ולא ויתרה על הנאות החיים, ביחד עם בן זוגה נעם ז"ל. דניאל סייעה למגוון אדיר של אנשים. כולם אהבו את חברתה ובעודה חוגגת נרצחה בידי אויבינו תאבי הדם. יהי זכרה ברוך.
ויחד נתאבל, ויחד נבנה את אשר נהרס. ויחד גם נמשיך את המסע של העם המופלא הזה.
מכובדיי, אתם, יחד עם אלפי גיבורים ואנשי עשייה אלמונים, מספרים מי הם אחינו כל בית ישראל, ועונים בכך בצורה עמוקה ביותר לשאלה "למה". לא ננטוש את אחינו בדרום ובצפון, את אחינו שנלחמים ומשפחותיהם התומכות – אחינו שלחמו ונפצעו, אלו שניתן לראות את פציעתם ואלו שפציעתם אינה נראית. לא נשכח את אחינו, אזרחים, לוחמי כיתות הכוננות בעוטף ולוחמי זרועות הביטחון שנפלו בקרבות, ומעשי גבורתם עוד יסופרו בספר דברי ימי ישראל. לא נשכח את אחינו ואחיותינו החטופים בידי מרצחים, ומדי יום נתפלל ונפעל לחזרתם. לא עוד נריב ללא ראיית הטוב שבעם הזה, כי דמי אחינו צועקים אלינו מהאדמה: "שומר אחי אנוכי".
תודה לאלחנן, על השיעור הזה ועל רבים אחרים. לאיתיאל, על השותפות בלחימה, בקור הרוח ובתבונה גם ברגעים הקשים ביותר. תודה להוריי על החינוך שקיבלנו לתורה, לאהבת אדם ולמסירות בתיקון העולם בסבלנות, כחוליה בשרשרת הדורות. לשלומית ולילדים, שממשיכים את דרכו בעשייה ובהתמודדות יומיומית. תודה לאילת אשתי, שעלתה לבדה לארץ ובכל יום מספרת לי מחדש למה כאן.
אסיים במילותיו של אחי שבהן חתם את מכתבו לשלומית: "האמנתי בדרך, האמנתי בשוב עמנו לארצנו והאמנתי במעשה קטן שמחולל הרבה, דגש קטן שיציל חיים. אם אמות במלחמה על הארץ, שיזכרו ויזכירו שאין מדובר בעוד מלחמה או אינתיפאדה או שטות אחרת. מדובר באותה מלחמה ארוכה על ארצנו ועל זהות עמנו הנמשכת כבר כמעט 150 שנה. רציתי וניסיתי להיות אדם, להיות יהודי".
