בעקבות עקירת גוש קטיף התנהל בציבור הדתי-לאומי פולמוס "תפילה לשלום המדינה" הזכור לטוב – היו שהחליטו שאי אפשר להמשיך ולברך את מדינת ישראל לאחר שהיא החריבה חבל ארץ פורח; אחרים החליטו לשנות כמה מהמילים שנוגעות ל"ראשיה, שריה ויועציה"; רבים נותרו לשבת בהתרסה בזמן תפילה לשלום המדינה. עלוני השבת התמלאו במאמרים נוקבים בעד ונגד.
כדרכם של דיונים אידיאולוגיים, שבזמן אמת נראים כמו הדבר החשוב ביותר וממרחק הזמן מקבלים פרופורציה, – תשע עשרה שנים אחר כך, הדיון הזה נראה קצת מגוחך. כמעט אף אחד ממשתתפי הפולמוס לא חלק על מילה אחת מהתפילה לשלום המדינה – לא על כך שאנחנו נמצאים בתהליך של גאולה, לא על הבקשה להגן על המדינה, לא על התפילה לקבץ את נדחי ישראל מארבע כנפות הארץ ובטח שלא על הצורך לשלוח קצת יותר אור ואמת למנהיגי המדינה. אנשי הימין שנלחמו נגד תוכנית ההתנתקות המשיכו להתגייס, לשלם מיסים, להניף את הדגל ולהצביע בבחירות, והתפילה לשלום המדינה הייתה בסך הכול יעד טוב להוציא עליו את העצבים.
הסיבה לכך פשוטה: ההנהגה של מדינת ישראל אמנם הובילה מהלך רע מאוד, הפוך לכל התנועה הציונית – מסירת חבל מארץ ישראל לידי האויב – אבל העובדה שיש עכשיו ממשלה רעה לא אומרת שהמדינה רעה. צריך לשכנע את הציבור אחרת, להוביל מהלכים אחרים ולקחת את המדינה למקום טוב יותר. אולי בזמן הזעם והעלבון שאחרי החרבת גוש קטיף – והירתמות כל המערכות לטובת התוכנית – היה קצת קשה להבדיל, אבל ברגע שעברו כמה חודשים והמבט הצטלל, חזרנו להבין את הדבר הבסיסי הזה.
שני הפכים שמתחברים
שתי תופעות בשבוע האחרון הזכירו לי את הפולמוס הישן ההוא:
האחת היא ביקורת משמאל על משיאי המשואות. הם הואשמו בשיתוף פעולה עם הממשלה (שלא לומר: "המשטר"), בהענקת לגיטימציה להנהגה הנוכחית בגלל שהם משתתפים בטקסים שלה, בצביעות, בפשיזם ומה לא. הגדילו לעשות מארגני "טקס כיבוי המשואות", שלמרבה הבושה גם שודר בערוץ 12 במקביל לטקס בהר הרצל.
הביקורת הזו שגויה, כי טקס המשואות אינו חגיגה של הממשלה. הוא חגיגה של המדינה. אמנם מטבע הדברים מי שמארגן אותו הוא משרד התרבות – סליחה, משרד התחבורה – אבל כל מי שהגיע; המחלצים, חברי כיתות הכוננות, כוחות הביטחון, אנשי הרפואה והמדע, התרבות וההתנדבות – לא בא בשביל לתמוך בפוליטיקאי כזה או אחר או להביע אמון במהלכים של הממשלה, מהרפורמה המשפטית ועד ניהול המלחמה. הם השתתפו בטקס כנציגי החברה הישראלית ביום חגה, יום שגם השנה ראוי היה לחגוג (גם אם קצת אחרת).
ובאופן מעניין, כמו שקורה לפעמים, מי שנפגש עם המוחים מהקצה השמאלי הוא דווקא הקצה הימני. אתמול יצא שר הביטחון יואב גלנט בהצהרה לתקשורת כי "אסור לישראל לשלוט בעזה… היום שאחרי חמאס יושג רק על ידי שליטה של גורמים פלסטיניים בליווי בינלאומי, שיהוו חלופה שלטונית לחמאס", וכינה את התוכנית לממשל ישראלי ברצועת עזה "חלופה רעה ומסוכנת למדינת ישראל, אסטרטגית ביטחונית וצבאית". ינון מגל פרסם בטוויטר שורה של הודעות שהוא קיבל, לדבריו, מחרדים שתכננו להתגייס ובעקבות הדברים של שר הביטחון חזרו בהם, או מלוחמים שנלחמו בעזה אבל לא ישובו להילחם כשזו המדיניות של האיש שממונה על הצבא.
גם להם צריך להזכיר: המדינה והממשלה הם שני דברים שונים. זכינו לחיות בארץ ישראל אחרי אלפיים שנים של גלות ולקחת חלק בהגנה של עם ישראל על עצמו ועל ארצו, אחרי אלפיים שנות חוסר אונים. זו זכות וגם חובה, והמחשבה שאפשר להיפטר משתיהן אם שר כלשהו חושב אחרת מאיתנו, או אם האסטרטגיה של הממשלה הנוכחית לא נכונה בעינינו, היא שגויה.
כל אחד כמובן מוזמן להביע את דעתו (וישראלים עושים את זה גם בלי הזמנה), למחות ולנסות להשפיע, אבל השירות הצבאי לא נעשה בשביל שר כזה או אחר, אלא בשביל מדינת ישראל. מי שמפנה לזה עורף או מציב תנאים, מפספס דבר בסיסי מאוד ביחס שבין היחיד והחברה.
